גוףמילהנשימה, זמין לרקוד?

מתיישב, אך טרם זמין
ומיד נדרש להזמין
לאכול? לשתות? אולי קפה?
אך מה שיפה
שאיני יודע ברגע זה
אך יודע שאני הוא כזה.
כשאיני יודע, איני יודע ודי
וברוב מקום זאת ודאי
לא תמיד כה מובן
ובשבילי כמו שחור ולבן
זהו גוֹן של אפור
שכמו ביום כפור
יכול להחיש צינה של בלבול
עת אין זה בטוח אם יֶרֶד המבול,
ועל מה מדובר? על כוס של משקה?
ובכל זאת ניצבת על מעקה
ולא מתנדנדת לכאן או לכאן
והמעקה את דינה לא בחן
אם תיפול, שמאל או ימין
כי הוא בתוכו מאמין
שבין אם יודעת ובין אם אינה
עומדת עליו בצורה איתנה
וחשב שגם אם מתנדנדת
באותו רגע עונדת
טבעת ריקוד מיוחד
ונעה בקצב אחד
כמסופר על ראמה האל
כשרקד אל מולו שיווה גואל
ונע תחתיו אדיססה נחש
כך לפתע הוא חש
איך משקלו קל כנוצה
והוא אך רצה
ולא ידע איך וכיצד
לנוע מן צד אל צד.
כשלרקוד שיווה פסק
ראמה הבין במה הוא עסק
ושלח את אותו הנביא
לבני אדם, שיביא,
ריקוד אל בנו החי
ואף ייתכן וקראהו יוחאי.

קשיחות משתנה

(27-9-2017,12:00)

פעם חומר כמו ברזל
לאנשים לם התמזל
מזל ורווחים הון תועפות
אספוהו בדרכים מסועפות
אנשים מזן חזק
לא כמו היום, שחיש בזק
נושטים החומר אם כָּבָד
כי איש יוֹמְנוּ בדרכו אבד
החוזק נהפך חולשה
וחולשה הרי תלשה
אדם ממקום מוכר
ובעיתות שונות נזכר
איך מחיר ברזל נסק
ובינתיים אף לא שק
יביא לך מזון בסיס
וגם לא איזה עסיס
להרוות את צמאונך
כי כל אונך
מרוכז ודאי
בדבר אינו כדאי
אך יש לזכור
כמו חום וקור
כי חולשה, חוזקה
כל אחת אזקה
אותך לפחד מסוים
ושמרתך ברם מאוים
מפני שינוי נטול מנוס
אך אין הוא בהכרח יקנוס
אם תזכור המסר
ותחווה שאין פה חסר
ולגוף תקשיב ולא לרוב
כי אם בכל מצב קרוב
כי יובילך אף אם תחשוש
ותפחד בלי בוש
כי משנה לו לאו
כמה ברזל בתוך חלב
ואם כעת הוא חומר זול
או אם ממשיך הוא סתם לנזול
כי מתאים עצמו לנסיבה
ולחיים שבה.

נשמטתי

מרבד קסמים נח על רצפה
ואנשים דורכים בלי אף חוצפה
על קסמו של אריג עתיק ומעופף
עת הגיע הילד ואליו התכופף
לטף הוא הבד ובדק המרקם
ובן רגע עלה רעיון הנקם
משך חיש מהר השטיח
אז שמע הוא קול המטיח
אשמה מלאת דופי לכל עבר
להשליך הפוחז אל הקבר
אך לא הרתיעו קול הנפץ
צחק למשמע אותו חפץ
נופל ונשבר לרסיסים
ואותם אנשים החוסים
בצל אשלית בטחון
גילו כי ודאי זה נכון
כי באבחה תחת רגלם
ולא בהכרח בגללם
יכולה מציאות לשנות
וכל קול טענות
לא ישוב הוא הרגע
בטרם בא פגע
ויש כמה דרכים אך לבחור
להמשיך לנוע סחור סחור
אולי לשבת לצחוק
או אף להביט מרחוק
יתכן גם לרגוז
וחיש קל אף נגוז
שבריר השניה התחלף
וניצב ממול עולם מאלף
שונה לגמרי, כה טרי
וכעת יש סיכוי להבריא.

רק רגע

(13-9-2017,17:00)

הולכים יד ביד
בעוד הרגע עבד,
אבד עבור מי?
תוהים לשלומי?
עבודה אבודה
ניתן כמו כבודה
במחלקת אבדות
למצוא בשדות.
האם ניתן כך לעוף?
מי שחפץ באילוף!
ומי שאינו?
הרי זה קרונו,
מנותק מן רכבת
עת נותר הוא לשבת
בקרון מבודד
אך מאוד מיוחד
ומן און לאון
ישמע קול שאון
של קרונות בודדים
יחידים אחדים.
ואולי אחד יעצור
הוא את הרגע ינצור
וימשיך בנסיעה
והאחר בפסיעה.

לחרוש בעיר

(7-9-2017,11:00)

מפתח סול בקול גדול
קולות קוראים לי כך לחדול
מהיות אני עני
מר ״אני חי למעני״
ברם מעדיף להיות נפרד
על פני להסתובב נחרד
ולנסות להתחבר אל האחר
להתחבב על הבוחר
כדי שיצביע עבורי
ידרוש לחזור פה לסורי
עד שלפתע אנוכי נתקל
אחרי סיבוב כה עקלקל
באחרת גם נפרדת
שבדרכה הינה שורדת
הולכת היא בתלם
ואני כמו חלם
ממשיך ללכת בתלמי שלי
בלי להגשים את חלומי
וכל חורשים פרד ואתון
הופכים בנקל בטון
לחומר די גמיש
למשהו שמיש
אישה ואיש.

Who

sitting, standing here
blending in the sphere
words begin to blend
as I try to pretend
I understand
what is at hand
that I relate to any man
that only can
and will be here
inside my sphere.

יצור דם

(31-8-2017,11:00)

דרך הטבע
מוסרת בקבע
כי ישר וגדול
כמו קטן ועגול
הם סוג של צורה
ואף עם עצורה
או שוטפת הינה
אינה כאן לבחינה
וגם האדם
הוא נרדם
לפרקים.

לשחור בלי לבחור

(29-8-2017,10:30)

זוג פותח וסוגר
אחד הוא בנו של מהגר
שניה שפה צחה היא מדברת
ואל הזר הינה חוברת
להקים יחדיו בניין
הרי הם צמד מן מניין
נעים ברחובות של טעם
ונזכרים כי פעם
תמיד תקופה אחרת
ולעד הינה שוחרת
מלחמה וגם שלום
מציאות לצד חלום

חשבון

(29-8-2017,10:00)

ישבה ובהתה אל עבר
ישבה ותהתה על שבר
איך מחולקים כולם
איך מפוצל עולם
ישבה ולא ניסתה היא לחבר
ישבה לא תהתה על החסר
עוד היא בוהה אי שם בנקודה,
פסקה העשרונית היות טרודה!

תחילת המתנה

(28-8-2017,09:00)

יום ראשון, כבר לא שבת
המנוחה עברה לָבָּת
בלי להרגיש ובלי לחוש
מטילה היא כך ניחוש
״אימתי יבוא אותו אחד,
הרי הם זן כל כך נכחד!״
מנענעת היא העריסה
אינה נמצאת היא בקריסה
ממלאת אחר כבוד
תומכת היא כאן בָּיִלוֹד
וממתינה אך לא לשווא
עת תוהה היא ״מה עכשיו?״

כאן וכאן

(27-8-2017,10:42)

האם נתכוונה היא
כי דמעות תזלוגנה?
מעוף הבלון
במרחב הירוק,
עת ניצבו
משני קצות תבל,
קשורים בכוח המשיכה,
נפרדים
מכורח  עובי האדמה.
כאן וכאן,
ושם.

מִשְחק קלפים

(23-8-2017,23:45)

ארבע צרפתיות וצרפתי אחד
יושבים בשדה לא כל כך מיוחד
מדברים שפה טיפה מוכרת,
בארצי שלי התחושה מנוכרת.
מִשְחֲק קלפים, משחק דומם
שדה בנוי, שדה שומם,
בר סגור, מחליף משמרת,
״אין קפה״, אחת היא אומרת.
יש לנקות, יש לסדר,
חזון קרוב, יהיה קודר.
לאחר שהענן יחלוף
כל אחד מיד ישלוף
אס, מלך, אולי אף ג׳וקר
כי החיים דמויי הפוקר.
הימורים, הפתעות, סוף ידוע,
אחד פלוני שואל ״מדוע?״
כולם עונים לו, זאת ברור
אל מול פניו ניצב תמרור.
אך מְכָוְון לכל כיוון
והמצב מביא ניוון.
לא ידע איאך לפנות
וכיצד חייו לבנות,
וכולם אמרו ״חייב!״
טרם יגיע הרעב.
אך הרעב לחופש,
לא הוציאו לנופש,
כי נקלע הוא למסע
אשר החביא מעמסה.
יש להיפטר מן המשקל
ולא תמיד הרי זה קל
וחומר, לעבור כך לדבר הבא
יש להמתין בלי סיבה.
עת מן מזרח עולה השמש
ממערב שקעה היא אמש
והותירה חור גדול
עת החליטה היא לחדול
מלשחק משחק אדם
הצטרף ירח ונרדם.
כך שני המאורות
הותירו אחריהם בורות
וחושך תהומי שרר
עת הכדור עמם נגרר
ואף על פי ובכל זאת
המשיכו חמישה לחזות
במתרחש ולשחק קלפים
לצפות כיצד חיים חולפים.

דרך מוצא

(8-8-2017,07:00)

הדרך חסומה?
נהפכת לקסומה,
אם רק אינך חושש,
ללכת לאיבוד,
מוצא אתה לפתע,
כי אתה לכוד.
נוסע כך
בדרך משובשת,
בטוח כי הנפש,
הרי היא מיובשת,
וכן, יש אבק,
עפר עף לכל עבר,
את קולט אתה,
קורא פה ״שוד ושבר״.
נתיב חדש
נגלה כך אל מולך,
ודרך משובשת
הופכת את כולך,
ועת נוסע בה
בלי יודע אָיִן
תחושה עולה וצפה,
ממש שיכור מיין.
אינך יודע
את שמעבר לפינה,
וזאת בדיוק הדרך,
אל עבר השכינה.
דקות ספורות
של נסיעה, מלא חשש,
נדמה לך לרגע,
כי הינך גשש.
דר בתוך ענן אבק
ומשלם שכירות
בתוך חיים של מאבק,
ובעיקול הבא
רואה לפתע,
כי נגמר הקטע.
למולך יש כביש חדש
סלול ומסומן,
ואל פניה אחרת,
כעת הינך מוזמן.
יורד אחר כבוד
מן דרך ישנה
עולה לעבר דרך
דרך משתנה.
אין מהמורות
בורות ומכשולים,
זוהי דרך מיוחדת,
לאלו שכושלים.

גם מזה וגם מזה

(30-7-2017,20:20)

יש לי דרך משלי, לא דורשת אישור
ואכן לפעמים מתעקם לו חישור
וגם נדקר אני באצבעי ונרדם
ומדמם אנוכי כמו כל אדם
וטועה אני, בוכה, נופל וקם
ומגלה שהעולם צועד במעוקם
ואני הולך ישר בדרך
ולפעמים זה רק בערך
מוביל לדרך בעלת מוצא
אשר אותו שפן מצא
ולרגע כשאני רואה הפוך
פתאום מרגיש אני שפוך
נוזל כך בנתיבי עולם
בין חיריק, סגול וגם חולם
בין אותיות, בין משפטים
רעיונות על מחטים
המנפצות בלון המחשבה
עת רוח סתם לה כך נשבה
בדרך רבת המשמעות
בעודי מגדיר טעות
בְּגָדֵר מיני שפות
שמחשבותיי חושפות.
אך רב הנסתר מן הגלוי
ואני סוג של עילוי
כי כך נבחרתי זאת לראות
ומאמין כי אף מאות
של אנשים אשר אומרים
את שבראש אינם שומרים
וקוראים לי משוגע
רחוקים מן המגע
עם כלי הרכב, עם הגוף ממש
ולכן ראשם הוא משומש
בצורה כה משוחזרת
רעיונות היא ממחזרת
ודואגת למחזור בקבוק
או לצילום של בוּק
שינציח סוג של אשליה.
כך למרות ששנינו בעלי חוליה
אין פה סוד, ויש פה שוני
ובחוץ יכול העוני
להוציא אדם מדעתו
ולחינם לענותו
וכך עולם נוהג בשקט
בבני אדם, בכל הלקט,
בכל סוג ובכל מין
וגם אותי הוא אף מזמין
לרדת מן הגג, להתרסק
עת ראשי החל נוסק.
כך הופך אני ירוּד
יחד עם זאת איני טרוד
כי עילוי, ירוד, מצב ביניים
ויתרתי על לחרוק שיניים
ורואה אני כי רוב אדם
לא מסתפק הוא כך בדם
הזורם בפלא בעורקיו
ומחמם את חמוקיו.
רוצה הוא לכוון את הזרימה
ואז בתדר של צרימה
מנגן גופו פה שיר
ואת הסביבה מכשיר
לאיזו פציעה, קשה, קלה
להביא להקלה
דרך משבר זמני
הממלא את יומני.

בחירת שלום

(30-7-2017,6:55)

שם לב אני בבוקר זה
למתרחש במחזה.
אכן, גם במועדים שונים
צופה אני במתכונים
אותם תוכן הראש,
כיצד החל הוא כך לדרוש
מִּנִּי פעולה מסוימת לעשות
תחושת הגוף פה לכסות.
יש רגעים מספר,
בהם המסופר,
בתוך תוכי, בנבכים,
מגיח מן החווכים,
ולאחר המעשה, לאחר יד,
קולט אני מיד,
אך תמיד לאחרי,
כיצד מה שקרה הרי
היה צריך לקרות כי התרחש
ואיך הראש, הוא כבר בוחש,
טוכס עצה, פועל במרץ,
ממש כמו אותו השרץ,
הרץ אחוז תזזית, גורם לפחד,
גודלו אף לא שתי אצבעות גם יחד,
אך גורם הוא בהלה,
עת נעלם, הצהלה,
שוררת בין קירות,
ואין לנו הרבה ברירות,
כי אם לא הוא, יבוא אחר,
וכבר שטחתי שאיני בוחר.
אך מגלה אני דבר או שניים
על קשרים מאחורי עיניים
ומה עבורי אינו עובד
ואיך לראש משקל כבד.
אם אפספס ההצגה לרגע קל
מהר במשהו שבור נתקל
שאחר שבר או אף אנוכי
ואיך לפתע תש כוחי.
הו, כיצד רוצה הראש אז להחיל
חוויה שלי על הנחיל,
נחיל של אנשים, כן, על כולם,
ולהכליל מה לא מושלם,
וברגע זה מבין הראש
שהוא רק סוג אחד של ברוש
והמוני ברושים ישנם ביער
החוסים תחת הסער,
ואורנים, מיני סוגים,
מאותו יער לא נסוגים.
כמותם אלה, הדס, חרוב
וביניהם יש מין קירוב,
וגם ריחוק, יש זה וזה,
ושוב חוזר אני למחזה.
כי לא עובד לברוש לומר,
שהאורן לא שמר
על מחטיו ועל הפרי
כי האורן הוא בריא
בדרכו שלו בלבד
וגם אם נתיבו אבד
צומח הוא בדרך ייחודית,
ועצה כה ייעודית
לא יכול האורן לאלה
להשיא כך על גודלה.
לכן אלה, חרוב, הדס,
לא מפעילים את הקונדס,
חיים הם בשלום, במלחמה,
תחת אותה החממה.
ומה אומר אני ומה אגיד?
איזה מזל שיש לי גיד,
ועצם, ובשר, ודם,
ובלילות אני נרדם
וחולם חלום ומתעורר
ושיפורים כך משורר,
ושאינני ערבה, אתרוג, לולב,
ושאני יונק חלב,
בר דעת ומוג לב
נפגע וגם עולב
חווה חיים מלאי הפגע
רגע אחר רגע אחר רגע
כדי לחוות ולהבין
שלא עובד להיות יבין
כי שמי יניב
והוא מניב
דבר כה מסוים,
וגם אחר קיים,
וגם אם יניב נקרא,
אין זה אותו מקרא
ורק עליי ידעתי לספר
איך לפעמים בורות אני חופר
כדי לרגע את עצמי לקבור
ובשנית לצאת כך מן הבור.
שוב, אסיים בסוד גלוי,
מה שאני חווה, אינו תלוי,
באישורו של האחר,
ושוב אטעיםכל זאת איני בוחר.

עולם כמנהגו

(8:30, 26-7-17)

שיר נכתב בינות עצים
מרחב עירוני, ענפים וקוצים
כלבים סגורים רצים חופשי
זאת רק מגבלה וזה לא אישי.
מגלשה מורידה ילדה במורד
אחריה ילד וכך הוא ירד.
על בטנו הוא שכב
רגליים מעלה חשב
יהיה זריז כך לרדת
בעוד אמו למטה עומדת,
מעניקה  לו חופש, תומכת קלות
בתוך הגן, בשלושים מעלות.
אולי קצת פחות
כי ניצבות פה סככות
של עצים רמי קומה
במדינה עקומה
אך אם נחיה גם אנו עקום
השינוי כבר יקום
הכל יתאזן
אף אם יעוף איזה גרזן
שיכרות עץ או ראש
אורן או ברוש
אז לרגע יהיה יותר חם
בתוך אותו המתחם
וברגע אחר יצמח עץ מחדש
במקום סוג של בניין מקודש
ושוב לעץ יסגדו אנשים
כי לעד יהיו פרטים חוששים.
ופעם עץ קדוש
ופעם בניין כה נדוש
על שם, ישו, מוחמד,משה,
ואם זאת רוב אדם מתקשה.
למצוא את דרכו בעולם
וחותר להיות כמו כולם,
עד שקם אחד ומפנים
שהכל קדוש מבפנים,
ובחוץ הכל אשליה,
וכל תינוק הרי משלייה
כך הגיח
ותחילה הכרח להשגיח,
לתמוך, לעזור,
ולעיתים טעות לצוות ולגזור
דינו של פעוט כה תמים
שמלאו לו אך כמה ימים
ואין כאן דרך אחת
יש קדוש, נאמן, יש מושחת.
המתנה תעזור לפחות
במקום למרוח משחות.
כך נגלה ייחודי
עת נחשף ייעודי
ונותר לי לִצְפות
הקומקום על האש כך לשפות
וללגום תה צמחים
עת סביב פה צורחים
ואני אך רגוע
לא נרגז על פיגוע
אך כועס לפעמים כשצריך
אך הכעס אינו מאריך
כי עולם כמנהגו הוא נוהג
ולי נותר פשוט ללהג.

כותנת בית חולים, סיגריה, ים

(מתישהו)

במקור בעברית

———

אספתי אותה מבית החולים, עדיין לבושה בכותונת היבשה והמכוערת שהוא מספק.

״לאן תרצי?״, שאלתי אותה.

״לחוף הים״, היא ענתה, ״כמה התגעגעתי אליו. בביתי הייתי נוהגת ללכת תכופות לחוף הים.״

״בשמחה!״, השבתי.

התגנבנו החוצה מבית החולים בו הייתה מאושפזת ונכנסנו אל הרכב. התחלנו לנסוע לכיוון חוף הים.

״מה תרצי לאכול?״, שאלתי מתוך מחשבה שאוכל בית החולים קרוב לוודאי מדכא.

״פיצה. רק פיצה״, ענתה בעיניים בורקות של ילדה מתבגרת.

״עצרנו בדרך ברחוב הומה אדם, קנינו פיצה והמשכנו בדרכנו.

היא אכלה מן הפיצה תוך כדי נסיעה, מתענגת על כל נגיסה ונגיסה. כמה פשוט עבורה למצוא הנאה בחיים.

עצרנו בחניית מכוניות מאולתרת, משקיפים מתוך המכונית אל הים השקט.

אנשים ממול באים והולכים ואנו צופים בים בשלווה. היא הביטה אל הים, מתבוננת באופק, ממתינה ואינה ממתינה באותה נשימה. מתגעגעת ומתענגת.

היא יצאה מן הרכב, נעמדה בחוץ, בכותונת בית החולים, אינה מאופרת, ללא טבעותיה, עגיליה או שרשרותיה שנהגה להתקשט בהם עת יצאה החוצה, והציתה סיגריה.

שלווה אפפה אותה, שבעה, שמחה ומסופקת.

איני יודע אילו חוויות נקלו בדרכיה לאחר אותו היום.

אך אני יודע שבאותו היום נפרדתי ממנה לשלום.

והיא בתוכי, בזכרונותיי, עם כותונת בית החולים והחיוך המלא, והסיגריה.

————–

Hospital Gown-Cigarette-Sea

I picked her up from the hospital while she is still wearing that dry, ugly hospital gown.

“Where would like?”, I asked her.

“to the beach”, she replied, “how much have I missed it. At home I used to often go to the beach”.

“Gladly!”, I replied.

We snuck out the hospital, where she was staying, and headed toward the car. We started driving to the beach.

“What would you like to eat?”, I asked, thinking that hospital’s food must be depressing.

“Pizza. Only Pizza.”, she said with a teenager’s shining eyes.

 We stopped on the way, street full of people, bought the pizza and continue on our way.

She ate from the pizza indulging every bite, while I was driving.

So simple for her to find pleasure in life.

We stopped in an improvised parking lot, watching the peaceful sea.

People coming and going in front, and we, watch calmly the sea.

She is looking at the horizon, waiting and not waiting with the same breath. Longing and enjoying.

She stepped out of the car, stood outside, in that hospital gown, no make up, not wearing any of her rings, earrings or necklaces she used to fancy herself with while going out. She lit a cigarette.

She was in peace, full of life, happy and content.

I do not know what experiences came across her after that day.

But I do know, that at that day I said goodbye to her.

And she is inside of me, in my memories, with that hospital gown, smiling ear to ear, and the cigarette.

The Storm

Quiet. The storm has passed. I open my eyes, rub them gently.
Can it be? Is it so?
I look to my left, my right, in front, behind, above, below.
I think I have checked every possible direction.
“Is the storm gone?”, I asked myself again.
I close my eyes once more while standing in the center of the empty room.
I open them after a few seconds.
Still I stand alone in the middle of the room.
Again I wonder – has the storm passed?
I do not hear noisy sounds anymore.
I do not feel the wobbly floor under my feet.
I scan the room with my eyes, as not believing.
The room is completely empty and I stand in its center.
Refusing to believe it is so. I reach a hand to the floor. It is cold and hard, but responds to me softly, tells me that the storm has gone, without words.
I still find it hard to believe. Searching for a clue or sign or a proof.
My breath is regular and my body is hanging by its skin.
I feel with my fingers my body as if to make sure everything is in place.
All the touch of the skin confirms. It is.
Concurs I am here, present.
The breath reports to me its stability and the body is having a short affair with it.
I wonder where all the possessions, the people, have gone from my room.
How can it be that after such a strong storm, the room is spiffy clean and in order and not messy and broken into pieces?
I glance through the window. Surprised to find out the window again and more, the sun. The rays of the sun penetrating through it in the early gentle morning.
Soft caressing gentleness. Inviting to wake up slowly.
Still feel tired, but the blood already flows in slow silent motion in my veins and I can feel my feet.
I am standing on the ground with my two feet carrying my weigh, balancing each moment.
Momentarily I wonder why am I still standing and not sitting or lying down.
Keep standing in the centre of the room, observing, sensing. My posture is still, stable and I feel no need to move.
I inhale air inside, a bit more than usual, and exhale longly.
Where are all the people, I wonder? have they been carried away by storm as well?
How can it be that I am alone, quietly, as if on a lonely island with no soul around?
The question rises in my mind, but I feel not need to call someone, to find out if there is anyone else here.
I feel the fatigue of my body. The storm required me to gather strength and stand on its way. Stand.
As saying, “Stand firm and let me pass. You need no more than that.”
Was she right with her words? She knew a storm or two in her life.
She has passed over many people, many lives, cities, fields, seas.
Her experience is rich and advices full of wisdom.
Coming and passing away, so she shared with me in her letters over her nature. Coming and passing away.
I know that not everyone receives a letter and some get carried away with her.
Those who listen to her advices, she sends them a sign, a letter, shares of what had been.
The carried away – in her storm continue to shelter.
I raise my head again, notice that I have been looking long at the floor, as if searching for the ground. In front of me through the rays of the sun reveals itself a green foggy field.
I feel being in that wide spread field, inviting me to it, while I still stand in the middle of the room.
I wonder that several long minutes I have not made a single step.
Mostly my steps in the morning are quick and I move hastily as if to wake up the body into the coming day.
I smile to the thought that I am comfortable to stand almost motionless for some minutes and I do not move quickly through the parts of the room. How come I have not done that before? It matters not.
I repeat the words for the storm – “Stand firm.”
Again a deep inhalation followed by a gentle exhalation. Is that how the present feels?
Empty? Silent? Is this boredom? I look at the boredom and a light laughter rises since a while not thought has raised over what am I to do today.
I sit on the floor, feel its tiredness, embraces it.
From sitting I move to lying down. The flow embraces me and support all my different body parts.
I close my eyes and fall asleep.
Has my mind storm passed away?

—–

הסערה

(במקור בעברית) – אוגוסט 2015

—–

שקט. חלפה הסערה. אני פוקח את עיני, משפשף אותן קלות.

האמנם? הייתכן?

אני מביט לשמאלי, לימיני, מלפניי, מאחוריי, מעליי, מתחתיי.

אני חושב שבדקתי כל כיוון אפשרי.

האם הסערה חלפה אני שואל את עצמי שנית?

אני עוצם שוב את עיניי בעודי עומד במרכז החדר הריק.

לאחר כמה שניות אני פוקח אותן בשנית.

עודני עומד לבדי במרכז החדר.

שוב עולה התהיההאם חלפה לה הסערה?

איני שומע יותר קולות רועשים.

איני חש בקרקע מתנדנדת מתחת כפות רגליי.

אני סורק את החדר עם עיניי, כלא מאמין.

החדר ריק לחלוטין ואני ניצב במרכזו.

מסרב להאמין כי כך. אני מושיט יד לרצפה. היא קרה וקשה, אבל מגיבה אליי ברכּוּת.

מספרת לי שהסערה חלפה, ללא מילים.

אני עדיין מתקשה להאמין. מחפש רמז או סימן או הוכחה.

נשימתי סדורה וגופי רפה. אני ממשש עם אצבעותיי את גופי כמו לוודא שהכל במקום. כל מגע העור מאשר לי, כי אכן הדבר.

מאשר כי הנני כאן, נוכח.

הנשימה מדווחת לי על יציבותה והגוף מנהל איתה רומן קצרצר.

אני תוהה לאן נעלמו כל החפצים, כל האנשים, מהחדר שלי.

איך ייתכן שאחרי סערה עזה, החדר כה נקי ומסודר ואינו מבולגן ושבור לרסיסים?

אני מביט דרך החלון. מופתע לגלות את החלון מחדש ועוד יותר את השמש. קרני השמש החודרות מבעדו בעדינות של תחילתו של בוקר.

עדינות רכה ומלטפת. מזמינה להתעורר לאיטי.

עדיין מרגיש עייף, אבל הדם כבר זורם בתנועה איטית וחרישית בעורקיי ואני יכול לחוש את כפות רגליי.

אני אכן עומד על הקרקע ושתי כפות רגליי נושאות את כובד משקלי, מאזנות כל רגע ורגע.

אני תוהה לרגע מדוע עודני עומד ואיני יושב או שוכב.

ממשיך לעמוד במרכז החדר, להתבונן, לחוש. עמידתי שקטה, יציבה, ואיני מרגיש צורך לזוז.

אני שואף אוויר פנימה, קצת יותר מהרגיל, ונושף ארוכות.

היכן כל האנשים אני תוהה? האם גם סחפה הסערה?

הכיצד ייתכן שאני לבדי, שקט, כמו על אי בודד ואין כאן נפש חיה?

השאלה עולה בראשי, אך איני חש צורך לקרוא למישהו, לברר האם נמצא כאן מישהו נוסף.

אני חש את עייפות גופי. הסערה דרשה ממני לגייס כוחות ולעמוד בדרכה. לעמוד.

כמו אמרה, ״עמוד איתן ותן לי לחלוף. יותר מזה אינך צריך לעשות דבר.״

האמנם צדקה במילותיה? היא כבר ידעה כמה וכמה סערות בחייה. היא כבר חלפה על פני אנשים רבים, בחיים רבים, ערים, שדות, ימים. נסיונה עשיר ועצותיה מלאות תבונה.

באה וחולפת, כך היא שיתפה אותי במכתביה על טבעה. באה וחולפת.

אני יודע כי לא כולם זוכים למכתב ממנה וחלק נסחפים איתה.

המקשיבים לעצותיה, שולחת היא אליהם סימן, מכתב, משתפת על שהיה.

הנסחפיםבסערתה ממשיכים לחסות.

אני מרים שוב את ראשי, שם לב שהתבוננתי ארוכות ברצפה, כמו מחפש את הקרקע. ממולי דרך קרני השמש נשקף שדה ירוק ערפילי.

אני מרגיש ניצב בתוך אותו שדה רחב ידיים, המזמין אותי אליו, בעודי עומד עדיין במרכז החדר.

אני מתפלא, כי כבר דקות ארוכות לא עשיתי ולו צעד אחד.

לרוב צעדיי בבוקר מהירים ואני נע בחיפזון כמו להעיר את גופי אל תוך היום הקרב ובא.

אני מחייך למחשבה כי נוח לי לעמוד כמעט ללא נוע במשך דקות אחדות ואיני נע במהירות בין חלקי החדר. כיצד לא עשיתי זאת קודם? אין זה משנה.

אני משנן את מילותיה של הסערה״עמוד איתן.״

שוב שאיפה עמוקה מלווה בנשיפה רכה. האם כך מרגיש ההווה? ריק? שקט? האם זהו שעמום? אני מביט בשעמום וצחוק קל עולה כי כבר זמן מה לא עלתה מחשבה מה עתיד אני לעשות היום.

אני מתיישב על הריצפה, מרגיש את עייפותי, מקבל אותה.

מישיבה עובר לשכיבה. הריצפה מאמצת אותי ותומכת בחלקי גופי השונים.

אני עוצם עיניי ונרדם.

האם חלפה לה סערת ראשי?

Leaf Wind Ground

Autumn has past as the leaves made their last dance, falling from the tree’s branches and landing each and every one in its own gracious moment.

The ground, ready to receive at once each falling leaf, had not made itself ready for the catch.

As the leaf not being prepared to softly nor abruptly land, so the ground has not spread arms wide to embrace nor disgrace that timeless act.

The leaf came closer to the ground being circled by the wind.

The wind, as wishing to suspend that inevitable moment, made its last blow at the falling leaf.

The wind, the temporal suspension, the leaf, the ground.

Not waiting nor ready.

Their language was of another kind.

Which I comprehended not.

My thought of the leaf crossing to the other side at changing amplitudes, an ever changing one, attempted a suspended roll inside.

As the thought passed on to the next moment of the leaf, the ground remained.

The wind still playing its game of temporality was now blowing through another leaf.

One leaf abandoned that endful game, arriving at the ground, head first.

At a velocity of sunset in a summer day, the leaf spread wings to land.

Aware of that constant change of the wind behind playing with its fellow leaves, that leaf denounced its clinging to the wind.

Solid earth, temporal in permanency, appears insusceptible to change.

“Change arrives at all and you my dear will be fallen soon as well.” , exclaimed the leaf to earth.

With these words the leaf contacted earth and stayed for rest.

Its flock united as the play with wind unwound.

The wind vanished all at once, felt but unseen.

Its trails are only sensed through recollection.

At a duration which might have lasted many summer days, until the summer was no longer named, the earth had fallen too.

The words of leaf are ever lasting in duality of constant changing states.

Where earth has reassembled, that I never got to know.

The stories, from Genesis to Jesus’s colt or filly foal, were only fictitious as much as factual.

I swear I have it all somewhere.

My genuinity – I left with you. As you sailed upon your storyboat into winter’s horizon, to fill up reservoir’s existence with nectar of fragmented memories.

I rest assure that your story even untold, will unfold.

Assi in Varanasi

There is a place named Assi

And in that Ghat, the best of Lassi.

Where smiles and tears

crack up the fears.

Scents of smoke, astray dogs with no collars

all of that, bought not with dollars,

but with belief, with faith in Ganges river

not bad nor good, your body’ll quiver.

Endless noise, the poison sucks.

Again, it’s not a matter of some bucks.

Yes, they say, times have worn out the pure,

modernism, tourism, all its allure.

However, listen well and keep your eyes wide shut

and you can find there is no “but”.

As for myself, I keep apart from Charas,

it helps me fully grasp Banaras.

איני מודג

(22-7-2017, 01:15)

לפעמים חיוך עולה על הפנים
ולפעמים סגור הוא מבפנים
לא כי לא רוצה לצאת
אלא כי לא יכולים לשאת
פנים את עבודת השריר
ומציגים מצב סגריר
אך מצב על הפנים ומצברוח
כמו צבע שעל קיר מרוח,
מתייבש, דוהה ונעלם
ומתחלף כמו כולם.
אכן, בתחילה נדמה
שהמצב ממש דומה
למה שכבר חווית בעבר
אך כאן מיד נגלה דבר.
האם שם לב לשינויים?
האם שם לב לכינויים,
אשר מדביק אתה על המצב?
וכך מצב כבעיה ניצב,
ומתחיל חיפוש הפתרון
כי בעיה עניין של חסרון,
ונדמה כי תרגיל חיבור פשוט
ייתן לך במרחבים לשוט.
אך המצב בתוך סירה הוא שט
אין מתיימר להיות הוא מקושט
במיני התארים כמו טוב או רע
המצב הינו פשוט המאורע.
אם רק תתבונן, תמתין,
ואותו אף לא תקטין,
גם לא תגדיל, ולא תפתור,
תגלה, פרח וכפתור,
שהבעיה במצולות שוקעת
וכבר יותר אינה תוקעת
יתד איתן באדמה,
וכך צומחים מתוך שממה,
חיים, שבסופם קמלים,
ממש כשם אותם גמלים
אשר חוצים יבשת
ומרכיבים על הדבשת
אנשים שפוחדים מריקנות,
נאחזים בדייקנות
והמדבר הרי חושף
שהחול אליו אוסף
חיים ומוות במעגל
כמו חברו, זהו הגל,
שעולה יורד ומתנפץ
את התבנית הוא מנפץ,
בינות אוקייאנוסים רבים
שם הדגים כך מתרבים
ובא דייג ודג לו דג
ושוב יותר אינו מודג,
וכך עולה חיוך על דל שפתיו
עת התחלפו מחשבותיו.

אינ-טימי-די (19-7-17, 10:05)

לבחירת לבך, בחור בחיר,
האם ניגש אתה כמו חי״ר?
מצפה לכבוש מוצב?
האם שוכח כי ניצב,
מולך אדם, סוג מכונה,
בעלת מגוון תכונה
שגם את תוכנה אינה בוחרת
על אף שהיא ודאי מובחרת?
ואת בחירת ליבו
האם חושבת כי טובו,
נגזר מן החיבור עמך?
האם צריך לטעמך,
לקלוע בול פגיעה,
במעשה, בנגיעה?
האם בוחרים אתם, שניה את האחד
או נבחרים במפגש כה מיוחד?
האם כנועים אתם ומתבוננים,
וכך את הזוגיות בונים?
האם רואה אתה שלבד הינך עומד?
האם שם לב במה אתה חומד?
ואת, בגפך ניצבת?
או שבזוגיות חוצבת?
האם אינכם רואים
שכל אותם ברואים,
עומדים פרד פרט,
ומשם צופים בסרט?
שלעיתים בת זוג מביא
ולפעמים בן זוג מחביא?
זוג נסמך על היחיד,
ואם רוצים אתם כמו חלב אחיד
להיות דומים ולאבד ייחוד
הפסיקו לקבל את הלחוד.
אך ביחד הרי נוצר,
מתוך לחוד, זהו אוצר.
בשנית נחשף כאן סוד,
שעבורי מוצר יסוד
הינו הגוף הוא מחליט,
מיהי עבורי תכלית.
אך עד שאת גופך לא תכבד
הראש ימשיך להתאבד,
כי אינטימיות ראשית בך,
ואתה הוא אהובך,
ואין מה לעשות, ויש בלבול,
לכן מגיע שוב מבול.
אך יש תיבת נוח דור שני,
עת הגוף אומר ״הנני״
ומתוך לבד נמצא היחד,
וכך אינטימיות צומחת מן הפחד.

מיקולקה (8-7-2017, 9:36)

כלבה שמורה מבית טוב
מצאה אותי אז ברחוב
אז לא היה לה בית ולא הייתה שמורה
ולא ציפיתי לתמורה.
לפני ח״י שנים פחות שנה וקצת
לפתע קשר כך הוצת
עת נתקלה בי ואותי לימדה
דרך יישות כה חמודה
על סיבה ועל מסובב
כשאז הייתי עוד חובב
חובב בחיים וחובב כלבים
ובינתיים בשלבים
צעדתי איתה לבטח
גם בעיר וגם בשטח
אך באותו יום בחודש מאי
כנראה בחוש שמאי
שיערה שיעור בהמתנה וודאי
שיפיל כל אבדאי
והראתה לי הגורה
שבתוכה יש ממגורה
של אהבה נטולת התנאי
וזה שלהניע השנאי
דרוש קצת אוכל אף יבש
שאת הפצעים חובש
מרפא ולא סותר
ותחת יחסים אינו חותר
כי רוח וגם חומר
בכל ל״ג בעומר
עולים בלהבות יחדיו
ותומכים בכל צדדיו
של כל בית, של כל נפש
עת החום מטיל פה רפש
שמחד יכול יסוד ליצוק
ומאידך מן המצוק
הזוהמה תגרום לקפוץ
ולכשיתרסק אותו הפוץ
וישבר אז לרסיסים
יבין שכולם גם יחד כאן חוסים
בין שמש לבין צל
ואל הנמלה ילך עצל
ולא בהכרח ״יראה דרכיה וחכם״
כי כמו שגם הקר וגם החם
ניתן לשתות קפה
ומכוער פשוט מדגיש את היפה
כך יש מקום לעצלן כמו לעמלן
כמו אותו העמילן
רב סוכר בן פחמימות
שעליו דעות תמימות
תערבב אותו עם מים
ואולי עד השמים
תוכל הגומי כך למתוח
והאם בו תוכל לבטוח?
כן ולא, ולא כן,
והגוף לרוב מסכן
כי הדעות מאכילות
ועל הגוף הן מחילות
מצרכים לא לו
והגוף שבגללו
אני נעים בין שמים לבין ארץ
נהפך נטול כל מרץ.
אך סוכר הוא הכרחי
ויותר מדי במחי
ירים אדם לרוב
וברגע הקרוב
לאדמה יפיל
עת הגוף ירגיש כמו פיל.
אזי טיילנו במחוזות מילים
ובין משעולים
עלינו וירדנו ועלינו שוב
וטעמנו מכל טוב
ןוגם מיני מרעין בישין
שממנו חוששין
כי אין מנוס לחוות
וזה בסדר לקוות
וזוכרים אתם חומר ורוח?
ורואים אתם שדיו מרוח,
חומר הוא מצד אחד
וגם אביזר כה חד,
המעשיר רוח ומרומם?
ולעיתים גם מקומם?
הסיפור החל או אז
באותו מפגש כה עז
באותו שיעור שֶמִיקה
שהרי כלל לא הסמיקה
הביאה לעולמי לפני מספר שנים
ואם בשיפורים שונים
חפצים אתם כעת
מוזמנים לקחת עט
בין רוח וחומר לחבר
את סיפורכם כך לדבר.

ניווט יומי (7-7-2017, 9:00)

יושבים ארבעה בבוקר חמים
ואנוכי אורחם התמים.
אברם, מושיק, אלי, שמוליק,
שמי בפיהם הינו מסטוליק.
שמם בפני האל
אברהם, משה אליהו ושמואל
זו אמת לאמיתה
גילאים שונים, כולנו בני תמותה.
יושבים בבוקר יום השישי
מספרים סיפורים על עולם מוחשי,
על הבדל בין אוטו טוב לרע
ואם סוסיתא היא ברירה
או שחלפה מן העולם
ואם יש רכב אך מושלם
המספק אדם כל צורכו
ולא גוזל מתוך תיקו
יותר מדי דינר
ושמן לא משאיר על הסינר
כי כתם מלוכלך
והמכנס תכף מושלך
כי לפגישה מוכרח לבוא נקי
ובכל פרט להיות בקיא
שלום וחס לא בעורמה
ימכור לי מעאכר בן חורמה
רכב נטול המעצור
שהיצרן שכח ליצור,
מערכת בטיחות מלאת רבב
הרי היום הכל בשבב
מניע כלי מנוע בדרכים
ובני אדם כבר שוכחים
מה שמאל ומה ימין
על מה לסמוך, במה להאמין
העיקר שיהיה כלי פשוט
שיעזור לנו לשוט
ולנווט בנתיבי שלום
עת מלחמה שוקעת בחלום
ואותו אדם כה ממוחשב
שיותר מדי חשב
חישב, שקל, תכנן
ועל כל דעותיו גונן
שכח מהי מכונת אמת
וכך הוא התעמת
בין ראש לבין שאר גוף
וכך נותר נגוף
נדפק לו כל השאסי
עת אומר הוא ״יאסי״
כי רומני הוא ולא יווני
ואנוכי אמשיך לתת לכיווני
להתכוונן, להתגולל
כי את רשיון הראש אני שולל
מן כס הנהיגה
וכך נפתחת חגיגה.

ספרן ספרים (יולי 2017)

״נעשה לשתות!
הלא כל השאר שטויות!״,
הכריז אברם, שבמקום חנויות,
יש לו חנות,
חנות ספרים קטנה ומטריפה,
אפילו לא ממש חנות,
דוכן מיוחד, עם מחסן מאוחד,
בכל מיני ספרי טובין,
שׁרק הוא יודע וגם את זאת לא יודע.
עת ניגש אליו פלוני,
בתוּרוֹ אחר ספר,
יודע אברם לשלוף מן האפר,
מתוך אי הסדר המסודר שלו,
במדויק את העותק כולו.
לעיתםי העותק מתפורר,
ודברי המשורר מתפזרים,
על הרצפה בצורה חצופה.
אברם לא דואג, גם לא מלין,
אוסף הדפים, אלו יחסי הגומלין,
שבין ספרן מוכר,
לבין ספרים שבוחר.
אך ראשית ייגש למיחם,
כי יודע כל חכם,
שכוס תה מהביל,
בכל מזג קביל.

בהדמפ (30-6-17, 10:21)

אדולכ מנפסצו
נסו להבין
כצטלמק שטוסיפט
השתדלו להבחין
אגדרז זומרגן
קדחת מוחין
תאפאל כושטס
חידה בת יומין
מק שצ לון-סרת
טיפין טיפין
אהרוע קצול
טבילין ותקיעין
לג נ מ צ ו
חרקו השינין
בתובלא כושימוס
השכבות נסירין
איסתרא בלאגינא
קשקשו הכדין
כשאת שכבת המגן, אך תסירו
המילים, או זה פלא, יבהירו,
אם תשחררו, הן תבהירנה
אם תשתחררו, תשתחררנה
תובנות קיימות
בתוך מילים עלומות
חסרות הבנות
לבנים, לבנות
כל עוד להבין תנסו
המשפטים לכם יעשו
כאב ראש קל במקרה
ואף מיגרנה תיתכן ותקרה.
הסכיתו הסירו מחסום
הקשיבו למסר של תום
לא רק שלי של כל בת אדם
אם לא כי כן, הרי להד״ם

אודי (29-6-2017, 8:45)

יושבים שניים בבוקר חם
שמואל, אברהם, ואנוכי אורחם.
בקצרה שמם הוא אברם, שמוליק,
ושמי בפיהם הינו מסטוליק.
גילם שבעים, תשעים,
גילי שלושים, גיל שעשועים.
״הַשָמעת? אודי משתחרר ביום ראשון!״
מכריז אברם חד הלשון,
״האם אכפת לך מתי הוא משתחרר?״
שואל אותי בקול די מעורר.
״אה-אה, לא״, משיב אני.
״טוב, הרי זהו כלל לא ענייני״
משיב לי אברם ומוסיף לצחוק,
אודות מקרה כל כך רחוק,
של ראש ממשל בבית של כלא.
תוהים כולם כאן, מה הפלא?
חצי כך אומרים,
״יש להשאירו בפנים בחסות שומרים!״,
בעוד החצי האחר קובל,
״שולם הוא את חובו והוא סובל!״
ברקע ממשיך לו קול לבקוע,
מן המקלט של רדיו כך לתקוע,
לתקוע בקול דבר שנאמר,
לתקוע במקום אדם שלא נשמר,
המתעסק בהא-ודא,
בבדיה כמו בעובדה,
ועולמו סובב סחור סחור,
עת הוא נשאב לחור שחור,
של עולמות מחוצה לו,
כך מאבד הוא את צילו.
5 דקות עברו בלבד,
כתב הרדיו שעבד
על הסיפור במלוא הדר,
חוזר לאוּד הממודר.
בוחש הוא בקלחת,
הכתב, אחר מקלחת,
מקלחת של מילים כה נבובות,
במסווה של חשובות.
עובר לרעיון בר דעת,
עם שר משפטים שגם רוצה לגעת,
באודי, בהיבטו המשפטי,
ומוסיף באופן שיטתי,
קורא – ״עורבא פרח״,
אח…. כמה אותו סיפור ארך.
נשמעים הם כה גבוהות,
עם מילים כה נגוהות,
אך נגועות הן בקשקוש,
שלא סופר מהודו ועד כוש.
״כושלאימאשל…!!!״
מפטיר עובר אורח מתבשל,
מתבשל בדיווחין של סרק,
את זעמו חיש קל פרק.
טרגדיה וקומדיה, שחור, לבן,
לא תמיד הכל מובן,
כי לא הכל צריך להיות,
גם אם סביבנו גן חיות.
לא עבר עוד רגע קל,
עונשו של אודי אך הוקל,
עלה פה לדבר הבּוז׳,
פייט בקול, ממש פיירוז׳.
איך הוא מכיר ואף די טוב,
את אודי ששילם החוב.
למי החוב הוחזר?
למי כל זה עזר?
מי פה תרם?
מי פה קרם,
עור וגידים מעל העצמות,
בינות תלי מעצמות?
אתה הוא פה? או הסיפור?
ממתין אתה ליום כיפור?
שלך יסלחו עת אתה סולח,
בעוד ראשך וודאי קולח,
בדיון על האחר,
בקולות של הנוחר,
שנדמה ואת שנתך מטריד,
וסותם לך ת׳וריד.
אז מה ניתן פה לעשות?
לחרבן ולכסות?
כך לימדוני, עת הייתי ילד,
מכרו סיפור פלדת אחלד,
שהחלידה כמו גדולה,
כשגיליתי שעולה,
תמיד יורדת,
וזו שמתמרדת,
מתמסרת בקלות,
גם אם דורשת בעלות,
בעוד זה שבוכה,
ובדמעות כך הוא שוחה,
צוחק אחרי זמנים ספורים.
מבין אני שהם תפורים,
בתפר בל פרימה,
הרי תחושה שמרימה,
עת לרדת בא זמנה,
עושה עבודתה נאמנה.
מקבלת היא שכר?
אילו הייתה בגוף נכר!
אך בגופך? זה שוד ושבר!
אסון עוטפך מכל עבר.
אך גם אסון, ששון הינו,
אלמלא לא סר חינו,
בעיניך, עת מזדמן אותו חצוף,
וכך תוכל בסוף לצוף,
אם תקבלו, כך, סתם,
ושתשאר כְּתָם,
שלשאול הוא לא יודע,
וכרשע שלפעמים גודע,
וכחכם מקיש השאלות,
כולם בך עם אפס משאלות.
אז אודי,  יש מצב?
ויש שלום, אדון קצב?
ואתה חי, מר ישראל?
אוחז אתה כך בסיפור גואל?
כך החל סיפור היום,
ההיה לי כחלום?
ללא שמתי לב,
עברו השניים לשלב,
את סוריה בסיפור הזה,
אך כאן יתם המחזה.

איוב (23-6-2017, 11:00)

איראן אויבת ישראל
שטן אויב האל
כלב אויב חתול
ישר אויב פיתול
מחר אויב אתמול
דיאז אויב במול
חום אויב קור
נשכח אויב נזכור
איסלאם אויבת יהדות
יחדיו אויב בדידות
חינם אויב מחיר
זוטר אויב בכיר
בעל ברית אויב אויב
שונא אויב אוהב.
מי הם פה אויביך?
מי הם אוהביך?
מי הם כאן שונאיך?
הלוא אחד הם?
יום של דבש, יום של בצל,
יום שמשי ויום מוצל.
(המלצה אותך אשאל –
התוכל את שמעל
להחליף אויב כך באוהב
לקרוא שנית מכל הלב
ושוב לשוב לגרסת מקור
מן עת לעת בימי הקור?)

ימי בריאה (12:54, 22-6-17)
יום ראשון, קומה תחתית
החוקר בונה תשתית.
יום שני, עירום עומד,
הנזיר טבעי לומד.
יום שלישי, סוף הקומה
קדוש מעונה, שובר חומה.
רביעי, קומה שניה,
מִזְדַּמְנֵן, מחצין קניה.
חמישי, חלון סגור,
כופר ניצב, פיתוי ברור.
שישי, על גג יושב,
מודל חיקוי, בטוב חושב.
שבת? עדיין לא,
ושב ראשון לאוהלו,
חסר בביטחון? סמכותיות מוסתרת.
ייצא שני מן המחתרת,
הדמוקרט דוגל בסתר,
עת ייתקל שלישי בכתר,
לאנרכיה הוא יגרום,
או אז רביעי יתרום
ישוב אל הכסא אותו עזב
וחמישי המאוכזב,
ישוב כגנרל עם רעיון פשוט,
בעוד שישי יתחיל לשוט.
שבת? עדיין לא,
מחוץ למעגל כולו.
ראשון, שני, שלישי,
רביעי, חמישי, שישי,
נעים עד זמן בלתי ידוע,
ואז תקיש שבת – מדוע?
שם השיר (8:20, 23-6-2017)

מי קטן? מי גדול?
מי מרובע ומי עגול?
מי גבוה? מי נמוך?
מי מפזר לו כאן חיוך?
מי אתה ומי אני?
משמאלי או מימני?
מי נוטה ומי ישר?
מי עצוב ומי מאושר?
מי האח ומי האב?
מי בכה וגם כאב?
מי צחק ואז הרצין?
מי הפנים ומי החצין?
מי נפרד ומי ביחד?
מי יודע מה זה פחד?
מי איבד חבר יקר?
מי יודע מה עיקר?
מי שומע חדשות?
מי מלא בחששות?
מה מוגש בטמבליזיה?
מי נלחם בעוד דיויזיה?
כמה חיילים צריכים למות?
כמה יש בתוך כמות?
מהי האיכות הזו?
מהי הילדות הזו?
מהי התמימות הזו?
מהי הבשלות הזו?
למה זמן?
כמה מזמן?
מה שלומך?
מהו יומך?
מה אתה מרגיש?
מה אתה מדגיש?
מי אותי כולא?
מי אותי תולה?
מי אותך שחרר?
מי בבכי מירר?
אני, אני, אני אני
אתה, אתה, אתה, אתה,
הם, הם, הם, הם,
אנחנו, נחנו, נחנו
כולם, כולם, כולם
כי מי הרי אינו מושלם?
מי אינו פגום?
מי בונה פיגום?
מי מגיע עד מגדל בבל?
מי כובש את כל תבל?
לא יודע, לא יודע, דע, דע
לא תמיד שומע, מע, מע
לא תמיד מקשיב, שיב, שיב
לא תמיד משיב, שיב שיב
שאלות של השראה
זהו פרי של הבראה
שמניעות כאן תהליך שלם
ועוזרות כך לחולם
להפוך ספק, בלבול
להשראה, לכלי קיבול
לי אין ״שאלות״, גם לא ״תשובות״
אין לי ״זכויות״, גם לא ״חובות״
נע במרחב, כל עוד נושם
לא מחפש מי כאן אשם
מילים של רבן יוחנן בן זכאי
״בזמן שעושין רצונו של מקום –
אין כל אומה ולשון שולטת בהם,
וזמן שאין עושין רצונו של מקום –
מוסרן ביד אומה שפלה,
ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן
של אומה שפלה.״
כך נאמר – ״משימת רבן יוחנן בן זכאי –
בטל זיו החכמה.״
על ערש דווי שאלוהו תלמידיו – ״למה בוכה אתה?״
השיב להם – ״שתי דרכים לפניי אחת גן עדן, אחרת גהנום,
ואיני יודע באיזו אותי מוליכים״.
ואמר –
״בענווה לא נטלתי מחוכמת מלמדיי,
אלא מעיין, מה שזבוב נוטל מהים״.
והוסיף –
״אם למדת תורה הרבה,
אל תחזיק טובה לעצמך,
כי לכך נוצרת.״
אזי, לא יודע? יודע כן?
שאלה לא מתקן,
כל אחד דרכו נבחרת,
כמו בת שלא בוחרת,
מי אימה ומי אביה,
מי משפחתה ומי יביאה
לתוך עולם שכמות כזה
יפה, שחצן, רחום, נבזה.
העולם עמוק עמוק עמוק
מתנהג ממש כמו שמוק
נסוג כשאין תשוקה
ופורץ החוצה בשקיקה
כשלפתע משהו מרגש
ובוערת בו האש.
אין זה רע ואין זה טוב,
זו דרכו של הרחוב.
כשקר אז קר, כשחם אז חם
והרי כשתש כוחם
הולכים לישון האנשים
ולרגע כך חשים
כיצד בבוקר, תחושה אחרת
פתאום משהו משחררת
לחופשי, וגם אם לא,
בכל העולם כולו,
עוד לא קם אותו יצור
שמכיר דרכי קיצור,
כי הרי קצר, ארוך,
זה תמיד תלוי בשרוך,
לפעמים צריך אתה אותו קצר
ולפעמים צריך מוצר,
שיהיה ארוך ארוך ארוך
שאיתו תוכל לכרוך.
אז מילים, לים, לים
בים מתבוללים
צבעים מכל גוני הקשת
צלילים מעידני הזמן
ריחות של סיפורים
טעמים של רוח
תחושות.

כבוד לחופש, חופש לכבוד (21-6-2017)

למה האתגרים, מגיעים מהאנשים,
שאנחנו אוהבים?
תדע לך שבראש התור,
עומד אתה, ציפור של דרור.
הכבוד, אל האחר,
מגיע כשאתה, בעצמך בוחר.
כבוד המשפחה, כבוד ליריבך,
כבד את אביך ואת אימך,
כל אותם סוגי כבוד,
כאן כעת נחשף הסוד,
מקורם בעצמך,
וכל השאר, הינו בריחה.
זה שלעצמך אתה דואג,
באהבה אתה נוהג.
אותו סיפור עם אהבה,
שממני התרחבה.
כשאותי התחלתי לאהוב,
לגלות כמה זה טוב,
משם צמחה לה ופרחה,
אהבה במלוא כוחה.

מאחֶז עיניים 
19-6-17 10:30

יושבים שניים בבוקר חם,
זקנה פלונית, אברהם ואנוכי אורחם.
בקצרה שמם אברם ושמה לא אדע,
שמי באזנה גם לא נודע.
גילם, אחד שבעים, אצלה זה סוד,
גילי שלושים, יש מה ללמוד.
יושב אני ומאזין,
לדו שיח אשר מזין.
״במה אתה פה מאחֶז?
אם לא באלוהים אוחז?״
כך מקשה אותה גברת,
בפני האל אינה עיוורת.
רואה אותו וגם לא,
יודעת כי כאן על תילו,
עומדים אנחנו ונושמים,
בעוד מלאכיו רושמים.
כך ענה לה בר השיחה,
״כשאני חולה, אמונתי לא מסיחה,
אותי לתהות האם קיים,
והאם חצה הים,
עבור ישראל בניו, באותה תקופה,
בעוד אני תרופה שקופה
נוטל לפי מרשם רופא,
כי דמי כמעט קופא,
אז לא אשאל מניין המקור,
כי אם עוזרת לי, אין מה לחקור.
יודעת את כי מה?
אם יש אלוהים מאחורי חמה,
יכול היה את ילדיו במצרים להשאיר,
ואת דרכי מצרים כך להאיר,
במשך ארבעה עשור שנים,
בנתיב מדבר מלא תנים.
כשאני חולה, חולה אני ודי,
ואמונה הרי ודאי,
לא תבריאני מן המחלה,
זאת מכריז אני בהתחלה.
אם רצונך להאמין,
כי אף תקווה איני מטמין,
צדיק באמונתו הוא חי,
וכולם פה הם אורחיי.״
עוד זה מדבר, וזה בא כבר,
קרה כך הדבר,
ממש סיים הוא המשפט,
עבר ליד זקן עם פת,
פת לחם דמוי המן,
שאלוהים כל כך מזמן,
המטיר על אנשיו כך מן שמיים,
או אז ברך הוא פעמיים,
את הזקן בברכת כל טוּב,
ועל פי רוב היה הוא שוב,
משיב ברכה לו חזרה,
אך הפעם לא עזרה,
ברכה שפעמיים נאמרה,
מיד הפטיר את האימרה,
״כל כלב יומו בא,
ואלוהים כך עם סיבה,
יעניש את הארור,
הרי זאת לכולם ברור!״
את זאת שמעה אותה גברת,
מילת האלוהים דרכה עוברת,
והשיבה לאדון, בלשון של צחוק,
״שם לב? הרי אינך רחוק!
מאמונת שמיים באותו בורא,
הרי בשמו הינך קורא!״
צחקו השניים על המעשה,
וחיש קל שינו נושא.

מיץ לא מִשחק (17-6-17, 12:30)

״מיץ לא משחק!״, קבע האב,
בעוד ילדו מיץ ללא קשית שאב.
״עם שתייה לא משחקים!
לא על כל דבר צוחקים!״
האמנם? מה רצה הילדון?
להראות לאביו שכך כמו שדון,
מֶשַחֵק הוא עם החיים ובכלל,
ודווקא כאן אותו חוק לא נכלל.
אך האב כבר כלוא בחיים רצינין,
את אש בנו ניסה בדבריו הצוננין
לכבות באחת את אותו משחק,
עת המשיך הילד, אין הוא נשחק,
הילד, לא האב, פני האב הם חתומים,
בטוח כי הוא אורים ותומים.
ילדו בסלט עבר לשחק,
פיסת עגבניה זרק אל החיק,
ומה הסימן שאביו אך ראה?
חרדת נימוסין כה נוראה.
כך שב והטיח בבנו הצוחק,
כלל לא שם הוא לב כיצד מתרחק,
איכה הילד נסגר כך לרגע,
ושוב ניסה לשחק בן הפגע.
להציג קבל עם ועדה,
שפגישתם להיות גן משחקים נועדה,
שאת מסר קוהלת מוסר,
עת לבכות, עת לשְׂחוֹק, מבשר.
שאין פה כללים או חוקים,
ואם לפעמים מוחקים,
מתחילים מחדש את החיים לגלות,
איך ניתן לשיר שיר המעלות.
לשאת עיניים אל ההרים,
יחד כך עם ההורים,
למצוא יחדיו כך את העזר,
בין שמים וארץ לחוות את הנזר,
נזר הבריאה בל יינום כך שומר,
עת הילד יוצא ואומר,
״יומם, לא השמש יָכֶּכָּה,
אף אם אעלה כך למכה,
או אצעד להר הבית,
לא מכאן יצמח הזית,
והיונה מסרה תביא
את הצילה יונה נביא.
אזי ירח בלילה יאיר נפשך,
ואני אציק תוך כדי משיכה,
בדש חולצתך, חזק או חלש,
אצבע אציג בצורת משולש,
לבחון האם צוחק אתה או מרצין,
להראות שלא כלו כל הקיצין,
שיש עוד מקום בעולם חיצוני,
התולה תקוותו בכל דבר רציני.
או אולי רציני העולם,
התולה תקווה בחסרונו של חולָם.
״האם עומד אתה, אבי, במבחן?״,
כך הילד את האב בחן.
אז פקח חושיך, קבל נא המסר,
מילד חכם ששנותיו עוד לא עשר.


שאלה פתוחה (17-6-17, 10:34)

מה שלומך? רוצים כולם לדעת.
אך המיינד כך לגעת,
אינו יכול, אין הוא שומע,
אין הוא זה שלעיתים דומע.
לאוויר נזרקות שאלות,
בתשובה נשמעות גם קללות.
לאן פניך מועדות?
למה ידיך רועדות?
למה שותק אתה כעת?
ומה כותב אתה בעט?
איך אוכל זאת לגלות?
אולי לקרוא במגילות?
מה הינך אומר?
מי על בטחונך שומר?
שא דעה! טכס עצה!
סמכותך כאן נחוצה!
כך הולכים הכל שולל,
אחרי אותו עולל,
כן, בר דעת זה,
ברם זהו רק המחזה,
אך במקום בו פשט לִצפות,
מנסים דרש לְצפות,
בתוּרם אחר תשובות ושאלות
מפספסים הם התחלות,
גם את הסוף אינם רואים,
זו דרכם של הברואים.
בשמיים לא נוגעים,
ובעצמם בסוף פוגעים,
ואף לפעמים גם באחר,
אך הוא זה שבוחר,
מי הם בעלי הברית,
ועל גבי איזו כרית,
להניח את ראשו בסוף היום,
עת דילג מעל תהום,
וגם אם לתוכה הופל,
וזוכר רק במעורפל,
מה ומי, מתי, כיצד…
בחלום מחליף הוא צד.
פעם שמאל, פעם ימין,
פעם מוזמן, פעם מזמין.
פעם מקבל, פעם דוחה,
בינות חיים הינו שוחה.
האם מעוניין אתה בסוד פעוט?
התבונן, אין כאן לטעות.
אין בחירה, גם לא בחירות,
האם עינייך זאת רואות?
כן, משחק מכור,
לבחורה ולבחור.
אך פה טמון הסוד,
האם פיצחת טענת יסוד?
גם כאן נגלית לה בעיה,
פיצוח סרק, זו הטעיה,
שבה נופל חכם שבבני אדם,
במחילה כך על כבודם.
אין אני לפגוע מנסה,
אין אני דבר עושה.
נע במרחב כמו חיידק,
וצופה איך תפקידי הדק,
אט אט בתהליך התרחשות,
מתגולל בנחישות,
בה איני שולט וגם איני מחליט,
מי את הפסקול מקליט.
זאת חווה גופי המתהולל,
בעוד המיינד מקלל,
ומברך, ואז קולט
שכל שהוא פולט,
אין הוא שולט במצב,
הוא מבין שהוא מוצב,
אחר כבוד צופה
בתרחיש אותו אופה,
גורם בלתי ידוע,
בכל רגע, מבלי לשאול מדוע.
בעוד הגוף דואג לנוע במרחב,
מנצנץ לו עוד כוכב,
יש למיינד אז פנאי להביט
ולתפוס כוכב שביט,
לא פעם במיליון שנה,
כי אם בכל רגע שנבנה.
מסענו בשאלות פתוחות החל,
זהו שלב שבו איני בוחל,
בלהשיב האמיתה, ״יודע? לא״,
איני מבין את העולם כולו,
וגם אין בי צורך להבין,
לאן פונים הנתיבין,
או מי המציא את המילה,
ומי יגיד שבגללה
מותר לי או אסור
בתוך תרגיל חיסור,
ואם בתוך תרגיל חילוק אבחר,
שאפס מכנה יהיה כך למספר מובחר
ולראות לאן תוביל המשוואה,
ואז תוך כדי קביעה,
אוכל לסטות מן המסלול,
ולעקוב אחר שבלול,
כי אם חושבים אתם בהיגיון,
תפספו את השגיון,
שבין האריתמטיקה,
לבין אותה אסטיתקה,
ושאחת אינה קיימת בלי אחר,
ושוב אני מדגיש – איני בוחר,
גם אם נדמה שבוחר אני!
את אותו חוט השני,
אשאיר לכם לטוות, לחשוף,
לבין ביניים זה הסוף.

לונדון בוערת (15-6-17, 9:00)

יושבים שניים בבוקר חם
שמואל אברם, ואנוכי אורחם.
בקצרה שמם אברם, שמוליק,
הקנו לי שם והוא מסטוליק.
גילם, שבעים, תשעים,
גילי שלושים, דגש מטעים.
מנעימים הם את זמני בסיפורים
את פניי כך מסבירים.
הפעם ״לונדון בוערת, שמעת זאת?
הרי זו בוודאי מין אות!
בבת אחת כל הבניין עלה
בלהבות, על נקלה.
הכיצד זה ייתכן?״
תהה לו שמוליק השכן.
הפטיר, ״זוהי הרי יד מחבלת,
שבצורה בלתי נסבלת
שופכת חומר כה דליק
והבנדיט אל המסתור מחליק.
טביעת אצבע מוסלמית! ברור!
הם קוראים לזה שחרור!
אך באופן כה נרשע?
כל בן דת זו פשע!״
כך פסק בנחרצות,
בית דין אחר? אין נחיצות!
בעבר השני של הכדור
יושב לו ישמעאל חדור
מוטיבציה, רצון וכוח
ומוכיח לכל מוח,
איך כל יהודי מוכרח,
להשמיד שם כל אזרח
מוסלמי בן ארצות ערב
בימי כפור, בימי שרב.
מרחוק נוצרי אחד
שלרוב הוא מפוחד,
מסתכל אל שני ניצים
ונותן כל לביצים
להישבר לימין, לשמאל
אין שום חדש הכל כתמול,
כתמול שלשום שוקעת שמש
ואותו יום הפך כבר אמש.
בין לבין ישנן עוד דתות
וביניהן גם אף כתות.
אך בכל כיתות לימוד לרוב
אם תסתכל בָּן מקרוב
תבחין כי אין זה משנה הרקע,
בכל כיתה חינוך לבקע,
שמפריד וכל מושל,
בכל בן אדם כושל,
שאינו מבדיל בין אמת לשקר,
ורודף אחרי החקר
ואת התקר בצמיג ההבנה הבין אישי
אני טוען בפני מרשי.
מה שאני רואה אמת,
אתה כשקר באמת,
מוכן להישבע שכך,
מישהו את האמת לקח,
מימן לה נופש חמש כוכב,
ואיתה הוא שם שכב.
כך נפוצו להן אמיתות,
שעם אימן הן מתעמתות,
וכל מיני חוקרים שונים,
סברות לרוב להן בונים,
בניסיון למצוא כך את האם,
וכל ממצא מיד טועם,
משישים שניות פרסום
וּבַאֶמֶת אחר כרסום
נעלם כלעומת שבא
הבא בתור, ברוך הבא.
נשוב אל לונדון הבוערת
ולאיזה דת סוערת.
ממשיך הוא לעדכן,
״הרי יודע כל מסכן,
שכבאית זמינה חייבת
לכפות שריפה נרחבת,
זוהי לונדון! לא פָּרָס!
יש שם מערך נפרס.
איך הם כושלים בהצלה?
ואנשים כך בצלילה
קופצים מן הקומה החמישית,
איזו מדינה טיפשית!״
וכל מה שאני נזכר,
שהיה לי שם מכר
ואם הוא שֵלֵם או לא,
כי פעם ולא בגללו,
פספסנו שם רכבת,
בגלל מפה מאוד מורכבת,
וגם על טלויזיה צבעונית
ומסעדה די טבעונית,
סיפרו לי כך על אותה העיר
זו עבודת המוח הזעיר.
מוסלמים, טלויזיה וכבאית,
הכל לובש צורה טבעית.
אם בצורה אתה בוטח
ואל מולה אתה שוטח
את הסיבה למאורע
תדע אין זה כלל נורא.
אתה היכן שאתה שם
וכל עוד אתה מונשם
על ידי ריאותיך
תוכל למסור את קריאותיך
לכן מאן דבעי
בלי להסס פה מה כדאי.
כך ממשיך גלגל לנוע
וגם שם עינה של לונדון אינה מנועה
מלהמשיך את התנועה
כי הכל ממשיך כך סוב וסוב
בין שמחה לבין מכאוב.
אז יש פה סיפור ויש משל,
יכול אתה לומר מה הינך רואה ומה בושל?

הבן, האב ורוח הספר
(13-6-17, 9:30)

יושבים שלושה בבוקר חם,
שמואל, אליהו, אברם ואנוכי אורחם.
בקצרה שמם אברם, אלי, שמוליק,
הכְּנו לי שם והוא מסטוליק.
גילם תשעים, שמונים, שבעים
גילי שלושים, מפגש נעים.
הם כך את זמני בסיפורים
מעבירים ללא שום כיפורים.
בני אנוש, ותופעות של טבע
עת עובר לו ילד כבן שבע
מביט בספר, פרוש לו לרווחה
פונה אז אל אביו, בקול מלא שמחה
״זהו הספר, אין הוא כה קסום?״
נדמה כי הנתיב לאב חסום.
״פנה אל אימך, שם תמצא מוצא״
אך לרגע מאוכזב הבן וכבר לדרכו יצא.
את פניו קיבלה אמו במלוא רינה
כי אהבה של אם היא מקרינה.
תהתה לפשר דכדוך רוח המצב
והוא שטח מולה סיפור שפה ניצב,
״ראיתי ספר, עשרה זוזים מחיר
ביקשתיו, עת אבא נשף מן הנחיר,
אמר כעת אין זאת אפשר,
פנה אל אמך וצא מאושר.״
קנתה האם סיפור ילדה
מבטנה הרי, נפשו נולדה.
נזפה קלות באב הסורר,
למחרת חיש קל, כשאך התעורר
שב האב לחנות הספר והקיש
״האם ניתן לקנות כאן חיש,
ספר קסום שבני רצה או אך אתמול?
אחרת יידרש פה אקמול,
כי דואב ראשי, רב ממכאוב
אנא פתור זאת ופטור אותי בטוב!״
השיב פניו ריקם אותו מוכר,
״הספר כבר נמכר״, האב אחר.
אז יש סיפור ויש משל,
תוכל לומר מה שמת לב? מי כאן חוּשל?

זוג – בן או בת (14-6-17, 9:30)

היא חיפשה לה בן זוג
זהו סוג של מיזוג
לאפשר לה לנוח, ממש כמו לדוג
אולי כי הגוף טיפונת הרוג.
מכירים את הרגע שלאחרי,
שהדייג השליך החכה לגמרי?
וכעת הוא ממתין לו ונח,
לאותו דג מחונך?
שיבוא ויתפוס הוא הפתי
כדי להבין, ״אוי נגליתי״,
אזי איזה בן זוג לחפש?
הרי כל אדם מתחפש!
היכן יש למצוא בן זוג שכזה,
מנפח בלונים במקום החזה?
שְבוּ רגע קט ואומר. מתאים?
כי הרי כולנו על פי רוב רואים
שזיווג מוצלח קיים באגדות
וסופרו סיפורים על המוני נדידות
של נסיך בן מלך גיבור
המציל נסיכה מן הבור
וחיים הם באושר ועושר
עד ניצבת לה שוב שעת הכושר
הלאה להמשיך ואל השידוך החדש
כי את הסאה הכל כבר גדש.
למי אין זה קרה? ירים נא ידו!
ואם לא לו, בוודאי לידידו.
אך מה, האם ליד נמצא רֵעַ, חבר?
האם אינו בן זוג עובר?
עובר איתך משבר או שניים
ולעיתים חורק שיניים,
שמח או כועס, נשאר הוא בסביבה
לרוב תומך הוא עד שיבה.
ומה עם ילדך הקט?
האם אינו בן זוג קטקט?
איתו אוהב אתה וגם שונא,
וכל שכן אתה קונה
לו צעצוע או בובה,
זו מערכת יחסים שבה,
אתה והוא נושאים, נותנים,
ולפעמים גם משתינים,
יוצרים צורות בחול
את לימדך כיצד למחול.
הוא מלמד, אתה לומד
ולפעמים הינך עומד
על כך שכך כה יעשה
כי בצילך כעת חוסה.
אין זה להעיד שהינך מעליו,
אף אם הוא בשלו, על שלל מעלליו.
כי תפקיד מוחלף תמיד
בין מורה לבין תלמיד.
חשוב לדעת כי יודע זאטוט
ולעולם אינו סמרטוט,
ותפקידך הוא לכוון
גם אם בנך לא התכוון.
ומה נידון העמית לעבודה?
הינו בן זוג או סתם כבודה?
מי לומד, מי מתלמד ומי צומח?
מי בהצלחתך שמח?
כן, לא תמיד, אין הוא מוכרח,
וגם אם לפעמים יברח,
ישוב ברגע מאוחר,
ואם לא כן, אולי מחר.
אל נא שא מחשבתך בלי די
אל העתיד, הרי גם שם כדאי,
להיות נוכח, פקוח עיניים ופתוח
גם עת אתה סגור, עצוב, מתוח.
האם מוצא אתה בני זוג נוספים?
האם רואה כעת היכן הם נחשפים?
מיהי בת הזוג שלך?
מי ניצבת כאן מולך?
וגם לךְ, גברת, אין זו רק לשון אדון
זה רק לשם קלות חידון.
גם את מוצאת בני זוג מספר?
את שמה לב למסופר?
גם אם לא, אין זה נורא,
איני מציג כאן שום תורה.
זהו רק שיג ושיח,
שלפרקים מסיח,
הגלוי מן הנסתר,
האסור מן המותר.
אין פה חוק ואין גם כלל
אין כאן מה לחשוב ״בגלל״,
מי אשם או מי זכאי,
ואף לא מיהו אלוקיי.
אשמור המסר, אך פשוט,
בן הזוג הוא כמו קישוט,
עדי, תכשיט, יקר הערך,
שהינך עונד בערך,
לתקופת מה, כדי ללמוד,
רק כך תוכל אז לאמוד,
היכן עומד אתה, היכן ניצב,
ואם במהירות של צב
מבין אתה דבר מה
אין מה לפצוח במהומה
כי גם ארנבת מדלגת וקלילה
נתקלת לפעמים היא בשלילה,
או אז חוזרת היא אחור,
להאיר את השחור,
ולהבין דבר נוסף,
שהכל בזמן נחשף,
באותו מקום או בזמן שונה
ואת זה אני קונה.
כן, לא מוכר בדיות,
רק סיפורים לידיות,
שאולי יפתחו החוש
ואולי יפתרו מיחוש.
אז מי בת זוגתי? מי הכלה?
כל מי שבדרכי נקלע,
על נקלה או בדמעות,
תלוי אזניו של מי שומעות.

יחסי גומלין

10-6-2017 7:30

יחסי גומלין בין אדם לסכין
ומבינם, לאלו הינך מסכין?
אחמד הגלב אתמול אותי גלח
סכין לגרון הצמיד ופלח
בין שערה לעור באמנות כך הפריד
ואף שערה לא נותרה כשריד.
בעודי יושב בכס מסתפר,
תוהה לעצמי, מה יש לספר?
כיצד איני חושש? מאבק סכינים פה לרוב!
האם תמים אנוכי? ומותי אך קרוב?
רואה אני כיצד המיינד סיפור לו טווה
ואת חיי בעורמה מתמרן ומתווה.
הגוף ישוב בכסא ולא נע,
אין הוא תוהה מה כאן נמנע.
אם המיינד יוביל אותך לישון עם פשפש
אל תתפלא אם תחיה כטיפש.
עקוץ ולחוץ ורב מכאובים,
בטוח לגמרי שמצבך בן טובים.
אך סובל אתה וממשיך לשכנע
שיש מישהו, המשהו ממך מונע.
סכין בלתי תלויה, רק אמצעי,
זוכר אני את סיפור יצועי.
משכתי אחת מפינות הסדין,
והפינה הנגדית לא נתנה את הדין,
החליקה החוצה והסדין התקפל
וניסיתי בכוח סדין מתפתל
למשוך שיכסה את כל היצוע
סדין עקשן, זה לא בר ביצוע.
אך המיינד ניסה במיני הדרכים
כי הרי לימדו שתמיד מוכרחים
לפרוש כל הסדין לשינה ערבה
ואני כבר מותש מאותה מריבה.
או אז נפלתי שדוד
נכנע על כורחי למאבק האבוד.
בבוקר ניעורתי אחרי שנת ישרים
לגלות סוד חיים אשירים.
עם סדין מקומט ומזרן לא גדול
מגולח למשעי, ומוכן כבר לחדול,
מהוליך אותי המיינד שולל,
אחרי תבניות שבין אדם לחלל.
כי המרחק עצום בין הגוף כנווט
לבין המיינד שטס בנתיב מעוות.
כבר שמעתי סיפור על אינתיפאדת יחידים
מתנחלים, שמאלנים, קיצונים שודדים.
באיזה סיפור אתה נבחר לשייט?
איזה סיפור אתה בוחר לאיית?
סכין חותך עור, גלב, מחבל, מנתח,
אדם פה קיים והדם אך רותח,
בעצם, לא רותח, כשלושים ושבע המעלה,
הינך מרתיחו למטרה נעלה?
כי הגוף יודע לווסת את החום
אך כמה מאמץ נדרש בסוף יום?
לקרר דם רותח מעל הנדרש
כדי להקים פה בית למדרש?
אל יקומו נא כעת ״חילונים״
כי בית המדרש הוא רק סוג של פנים.
כמו סכין, תלוי יד נאחזת
ואם גם בך המציאות כך אוחזת,
אולי יתמזל מזלך ותתעורר לגלות
שהגוף מסוגל ללא שאלות,
ללא מילים וללא תארים
לנווט במרחב, כן, גם בין ערים.
אך אם המציאות היא אשמה,
בהצלחה בחיפוש אחר נשמה.
אז מה המשל ומי כאן מושל?
מי כאן צולח ומי כאן כושל?
שים לב כעת מה עושה מחשבה
לאן ״משתייך״ אתה כתשובה,
למשחק של מילים, מתנחל, דתי, שמאלני, חילוני
גבר, אישה, מפורסם או פלוני…
האם אתה באמת כך שייך?
או חופשי אתה מכל מה שנייח?
כי בורא עולם מעלה לך דמות
אך האם זה אתה הוא כליל השלמות?
מה אתה מכליל ומה אתה אוסר?
ואם אתה שלם, איך האחר חסר?
הרי הינו חלק מתצריף אליו אתה שייך
ואין זה אומר תמיד להיות מחוייך.
אין זה מעיד גם ההפך להיות,
וכן, זה מעלה תהיות…
אם תמשיך להיות כלוא מחשבה
תגלה שמאסר עולם זו לא ממש ישיבה
כי מאסר מייסר ארוך כפל כפליים
הוא לתת לגוף לחיות בשוליים,
ולהאמין לכל סיפור, דעה ובדיה
על אם נוצרית, מוסלמית, יהודיה.
אם היא אם היא אם
ולכל אחד שם תואם
שאותו אפשר גם להחליף ולשנות,
אך האם עוד מלא אתה טוענות?

קפה ניסים (10-6-17, 9:30)
זוג זקנים עובר שולחן,
״הבא את המקום נבחן״.
עיראקי ופולניה, בוקר של שבת
מנקה שולחן אותה הבת
שׁבאה לעשות משמרת
מלצרית ביום, בליל שומרת.
דור חולף ודור המשך,
מי כאן בחוטים מושך?
הוא ממאדים והיא מארץ
בה כל אחד הוא סוג של שרץ
לא טוב, לא רע, ולא תמיד מקסים
המחפש אחר ניסים
נפלאות, אגדות, קסמים
תחילה יוציא הקיסמים,
כי בין שיניים משהו תקוע
שעה או יום, אולי שבוע.
אחרי שיישלף בן הפוחז
בידי קיסם שבו אוחז
ומבדיל בין חול לקודש
כי אי אפשר לסבול כבר חודש
עם ירוק עז, מר ומקלקל
אשרי מקלון אשר מקל.
כך יוצא מקל מבין גלגל
ונמשך מסע במעגל
בין נס לבין כוס תה
תלוי מה אדוני שותה.
הוי, כוס קפה, כוס הפלאים
בעולם מלא טלאים,
טלוי שלם, פיסה פיסה
בו כל ילד כבר ניסה
למתוח את הגבול
של אותו הורה חבול.
כשאך יוצאים השניים בצד המנצח
הקטן פתאום פוצח
בקול צוחק, המתחלף לו בצרחה
בעוד האם כמעט ברחה,
אך רגליה אספה ברגע
״הוא זהו בני, ואין כל פגע!״
כך פלא עולם, חיי יומיום
על כוס קפה, חיוך של תום,
נוצר ובאבחה הוא נעלם
הכל שבור, הכל מושלם.
שקט? רועש? טבע עירוני.
באף אף לא עולה לו חרוני.
מסריח? נקי? עץ וכביש
עסק פורח או עסק ביש?
קפה ניתן ליד העץ לשתות
וגם הכביש מזרים אותות.
במצרים הוא מופתים נתן
משה, יתרו ובת חתן.
ציפורה עמם יושבת ביחד
לוגמים הם קפה נטול מן פחד.

אפשרי (8-6-2017 08:45)
פנקס רושם, יומן מוכיח
מראה נדיר, מפגש שכיח
שוֹב, הלוך, הלוך ושוב
כי לא תמיד מוכרח לחשוב
על מה יהיה ומי חבר
ומי בכלל עובר
דרך מסך חלקיק בלתי נראה
ביום שכלל אינו מַלְאֵה.
לזמן, הקצב משלו
וכך נהיה זה בגללו
מהר, איטי, ארוך, קצר
מתווה הוא לנו מה נוצר
אך בל ניפול לאשלייה אופפת
כי זמן נוצר גם בתבנית רופפת
מקבל הוא יחס ממילות תיאור
מאיר לנו אחד שיעור
כמו אותו סיפור על תרנגולת ועל ביצה
ועל עת היקיצה.
הנני כאן ושם אינני
ואף עם זאת נמצא עודני
פה, ושם וכאן כמו כן
הכיצד זה ייתכן?

קפה חולין שכינה (8-6-2017 9:25)

כה על כוס קפה
תוהים הם מה יפה,
״סליחה שאני משגע אותך…
אבל כרגע אני מוכרח
לדעת אם הלז יותר קִבֵּל
זאת לא נשמע בכל תבל
האם קופחתי עד הלום
ואם כבר לא נותר לחלום…
כי אם כן, עליי לדעת
כי דעתי תמיד נוגעת…
שכחתי מה כוונתי לאמור
כך דעתי לעיתים כחמור
נושאת אותי מתנגד ועיקש
ולעיתים נדמה אף טיפש.
אז מה הייתה כוונת המשורר?
שהגיע זמני להתעורר?
אבל הקפה כבר קר והמנה קטנה
ואשתי בינתיים נושאת בבטנה…
עזוב, עזוב, חזרה לקפה
אני עדיין תוהה מה רפה…
תוכלי את הקפה בין לבין להחליף?
בקרוב יוולד לו בן הכאליף
ואז להחליף יגיע תורי
כי בכל זאת יהיה הוא בכורי.
הקפה כבר קפוא, ואזל לי הזמן
צריך אנוכי לפגוש את… מה שמן?
אז איפה היינו? לאן דעתי נתונה?
את חייבת לשמוע על אותה חתונה!
חתונה לתפארת מדינת ירשאל
כי באותו יום בא הגואל
וחיבר במקום ביני לבינה,
זיווג משמים, את מבינה?
טוב, לעת גם אדמה חרוכה
ואש וגופרית, אך עודנה ברוכה…
רגע, אשוב לעניין…
כוס הקפה השלימה מניין…
אוף, התבלבלתי עם התפילה
אולי זו בכלל מחלת הנפילה.
אז מה כאן עיקר ומה כאן טפל?
מה כאן מואר ומה כאן אפל?

שדיים
הוא רואה זוג אל מולו.
גוף יפה, חטוב, התלהבות כך עולה.
כחלון ראווה, הסתכל אין לגעת.
את מבוקשו הוא קיבל.

על שפת היום, לבוש חושפני,
ומשחק החיים כך ממשיך.
כה פשוט להיכנע לאמת,
לראות בלי לגעת כעת.

הוא, לבל תיתמם, רוצה הוא לגעת.
אך חוש המגע אינו בתחומו.
הוא צופה מהצד בתחושות הנעות.
ראייה, כן, זהו חושו.

הוא מביט בתבנית שאך משתנה,
גדלים, זוויות, צבעים.
מזהה הוא אחד ומבדיל בין שני.
כל כך נהנה הוא לצפות בלי לגעת.

הם קופצים, הם עומדים, הם נופלים.
הם רכים, הם גדולים, הם שונים.
מדמיין הוא איך היה, איך יהיה
ורואה איך הווה.

כך חיים בשלום הם, שחור ואדומה.
הוא מביט מסביבו ואינו נענש.
היא דואגת לשאר, מנווטת מסלול.
היא יודעת מה טוב עבורה.

הוא מתבונן מתוך צוהר חדרו
אל הנעשה מסביב.
מוציאה היא אותו לטיול
אך מפעם לפעם.

כל חיים הם יחדיו בסיפוק.
הוא מתבונן בשדיים, והיא מחליטה בתחום הנגיעה.
אין הוא מעורב לגבי מי, מתי והיכן.
גם היא אינה יודעת, רק יודעת לכוון.

צמד חמד, מתבגרים יחדיו.
אולי יום אחד יפגשו בשחורה ואדום, ואף לאו.
בינתיים ממשיך הוא לצפות ביופיים המרהיב
של שדיים בכל הצורות ונותר לדמיין.

כה פשוט, איך לא סיפורו לו זאת קודם לכן.
המתן, התבונן.
התבונן והמתן.
המתן, המתן, המתן,
לבאות.

חומות (27-5-17 08:00)
רצים ומתנשפים, רצים ומתנשפים.
ראש גורר גופה, גופה גוררת צל.
חוצים הולך ושוב, הולך ושוב.
יחיד, זוג, טריו, קוורטט, קבוצה.
מילים, שיחות ומחשבות. הם מתנשפים.

פעולות גוף, בוקר, שמש חמימה.
סיפורים בתנועה, סרט נע.
דמויות בכל מיני גדלים,
נעים על פס מפעל ייצור.

בובות על חוט, בובות אלחוט.
קופסא רוטטת ביד רפה,
רפה מאחיזה בחיים, אוחזת בקופסא בכוח,
לבל תיפול קופסא רפה ויתנפצו כך חלומות.

אה, אה, אי, אח.
שואף, נושף ומתנשף בקצב לא סדיר.
זיעה נוטפת על הגוף המאומץ.
סל״ד גבוה, אין מקום למחשבות, המכונה רותחת.

נסיון בריחה רגעי מכלא אל-בריחה.
דמיון שווא, הזיות, אשליית החופש הרגעי.
ככל שהם בורחים, חומות הכלא אינן נעלמות.
אסיר פוסע ברחבת חצר בשעת הצהריים.

בערב ישוב כנוע אל תאו.
ימרר וילין על מר גורל.
יאכל ארוחתו, ילך לנום.
יחלום כי החומות נמוגו.

בבוקר יום המחרת יקיץ שוב משנתו,
יפגוש שוב בחומות הגן.
תיכון כך מחדש תכנית בריחה.
ברם, ראשית יגש לארוחת הבוקר.

אִנְנִי
הייתי בן שש או שבע
בקושי מטר ורבע
אולי טיפה יותר
אך גם היום לא הייתי מוותר
על להיות הנמוך מכולם
כי תמיד הייתי מושלם
גם אם חשבתי שלא
זה לא היה בגללו
כי הילד הגבוה בכיתה
אף לא זכה להיות איתה
עם הילדה היפה שבבנות
והגעתי לאי אילו הבנות
כששמעתי שבי היא מאוהבת
וברגע של ילדות שובֶבֶת
סיפרתי לכל הבנים
והילד המציק לה צחק בפנים
איתי יותר היא לא החליפה מילה
ואני האמנתי שהכל בגללה
שהלב שלי שבור בגיל כה צעיר
אבל למדתי על הפה המהיר
ושאני מושלם כמות שאני
נמוך קומה, שבור לב ודברן הנני.

אב-גיבור (18-5-2017)
פעם חבר בבריכה טבע
ואבא אליו זינק ומיד קבע
״הוא יהיה בסדר, אין כל חשש!״
ואני כה נרגשתי, אבא שלי ממש
גיבור ומצילֿ, קפץ לעזור
סמכתי עליו אם המקרה יחזור.

צמד חמד
ליזום, לגזום, לשמור
נמאס לעבוד כמו חמור.
אך המיינד רוצה ורוצה ורוצה
ולכן הוא תמיד אינו מרוצה,
ובמרוצת השנים נחלש כך הגוף,
והמיינד עודנו חולם על לעוף
ובן רגע נשבר המקל
ויותר כבר הגוף לא נוטה להקל.
או אז נפתח צוהר קסום
ולפתע אין הנתיב עוד חסום.
כניעה מוחלטת לגוף, תהליך החלמה,
בעוד המיינד נכנס למצב השלמה.
עם זאת אינו מוותר וממשיך לנסות,
אך לגוף כבר נמאס להמשיך לכסות
את התוהו ובוהו שהמיינד יצר,
אז המיינד נכנע אט אט למוצר,
שנועד את שניהם בביטחה להוביל
ולצעוד יחדיו כך תמיד במקביל.

Side Slide (12-5-2017, 13:00)
I am left left,
right were I was right,
to write about life’s theft.
I am in the middle,
right to Tweedledum,
left to Tweedledee.
One whispers on my left ear,
another shouts into my right.
Which is which?
Whom guides me to the witch?
Right, left, left, right.
Right? wrong!
Try again to break the spell.
Breakfree, breakthrough,
it’s breakfast time.
The clock is ticking – Now!
Yesterday, tomorrow, Wow!
To lose the way so easy is.
Hence righteous men,
are history’s leftovers.
So may be it,
uptight and tensed,
and in a moment loose.
You hold the rope at both ends,
the end is near,
so is the beginning.
No magic, perhaps a trick.
merely morning’s mirror routine.
To the front I look,
as I am behind.
I touch my left,
but it is right.
What is reality?
What is illusion?
Real or ill?
I close my eyes,
the dream appears,
and calling me “wake up!”.
Eyes open reality says “sleep!”.
I am in the middle.
the pendulum of “I”
is swinging side to side.
I see myself
on red coloured swing,
7 or 8 at age,
swinging back and forth.
On the 9th swing,
I am at 80 years of folly,
swinging in my armchair.
light coloured, brown-grey.
I swing from past to future,
then who is left right here?
Well, you must know
the feeling of sliding
in life’s straight crooked
Path.

תלוי (25-4-17)
להיות תלוי,
להיות תלוש,
תלוי מתי,
סיכוי קלוש.
להיות הפוך,
תלוש,
תלוי,
אין שום סיכוי
אף לא קלוש.
אמור מתי
להתייצב
על הגרדום,
תלוי.
תלוי היכן,
תלוי מתי,
תלוש.
בת קול קטנה
המהדהדת,
רחש הקהל.
מופע מתחיל,
תלוי,
תלוש,
קלוש.
לוחות זמנים,
קבועים מראש,
קהל צופה
במתרחש.
ניצב במאוזן,
במאונך למאורע,
אך מה קרה,
מעוניינים הכל לדעת.

תלוי מה אספר,
תלוי על הקיר
מסמר.
ממתין לו למעיל,
צבעו טורקיז.
תלוש ממקומו
מושלך מעיל ברחוב
אפל.
סיכוי קלוש שיתלה
שוב,
ביראת כבוד.
תלוש משכורת
אחרון
בכיס מעיל
של הברון,
מסך יורד
כך על חייו.
כך מושלך
גרעין קלוף
ועוד אחד
שם בסמטה צרה.
שאריות כיסוי
בושה,
ללא תחושה.
נשף מסכות
עתיד לו להתחיל.
מי יחשוף,
מי ייחשף,
תלוי בנסיבות
גורל.
כותרות מחר,
תלויים הם בכיכר,
סיכויים קלושים
לממטרים קלים.

פחד סרק (6-4-17)
הפחדים לא שלי, הפחדים לא שלה
אך כל אדם מחפש אמתלה.
בה יוכל לתלות מעשיו
מן הפחד האוחז בו עכשיו.
האם הפחד קיים? ממשי?
או האם הוא פרי ביאוש אנושי?
כשאתה מגלה עצמך ומודע,
הפחד הופך כך פשוט לנודע.
ניתן להבין מהיכן הוא מגיע
ולאלו מהם הינך אך פגיע.
אך בהעדר אותו כלי פשוט
כל בן אדם יוותר כקישוט,
ופחדים ריקים, פחדי סרק
יביאו אותך לחשוב, ״אילו רק…״
ובו במקום אינך כאן נמצא
כי אם בדרך נטולת המוצא.
אין זה לומר כי רע הוא הפחד
ומאידך גם כי טוב, לא נאמר זאת יחד.
רק אחזור ואשאל ״האם הפחד שלך?״
והאם כלל יודע אתה מי כאן מולך?
כשאתה משים מבטחך באחר
הפחד מגיע חיש קל ומהר.
הוא דואג אותך להפחיד
עד אשר תגלה כי אתה היחיד
היודע ומכיר את עצמך, ובכלל
כל אחד בעצמו הוא תרכיב משוכלל.
עד אשר לא תיכנע ותקלוט
שאין כבר ברירה ותסיר את הלוט,
אז הפחד מודעות לא יביא
ואתה תמשיך לחפש פה נביא.

פסיעה נוספת בשביל (30-3-17)
מרגיש בנוח ולא שייך
אמר ההֶלֶך המחוייך.
אשב בגפי בתוך המסעדה
אנשים בחוץ בסביבה אבודה.
אין זו אמת בהכרח,
ייתכן וזה רק אני שמוכרח,
ללכת בדרכי, בדרכי הגולה,
בנתיב מתפתל נטול מטרה נעלה.
מפלס לי דרך ביער עבות
של המון אדם ומילים נבובות.
לא שהמסר שלי רם ונשגב,
ואין אנוכי מפנה את הגב
לְחֶבְרָה, לאנשים, לסביבה,
לתנאים סוציאליים ולאישה חביבה.
אני פשוט מסוקרן מהגוף הקטן
ומהכוח הרב שלי הוא נתן,
כשאך נכנעתי ונתתי לו להוביל,
להצביע עבורי וללכת בשביל.
או אז הנוסע שבי שב לאחור
ויכול להרגיש כמו ציפור דרור,
לעוף ולשוטט במרחבי הדימיון
ולצפות בַּתבונה עולה מטמיון.

עוד יום שכזה (26-3-17)
מין תחושה של עייפות, של עצבות
מושכת את כתפיי פנימה ולמטה.
כבדות של אמצע יום
כך בלי סיבה ובלי מסיבה.
״My Funny Valentine״, צ׳ט בייקר.
לא חסר דבר, לא שמש ולא חום.
מותר וגם אסור, קבוע אך גם משתנה.
לא חסר דבר וגם דבר לא ייחסר.
רק אני ו… , רק אני ו…
מי זה ו… ? אני.
רק אני ואני,
ברגעים שכמות אלו.
יום חולף ויום עבר,
יום אתמול ויום נשאר.
יום אינו כמות האחר,
היום איננו ממהר.
כך מתחילה לה עוד שעה
של תחושה קצת לא קבועה.
רק אני ו…
אין דבר או סתם שום כלום.
רק אני.

Maybe (23-3-2017)

Maybe baby, maybe no.
Maybe tomorrow, I don’t think so.
Maybe is not Yes
Maybe is no bless
Maybe it is what it is
Maybe may not ease
Maybe No
Maybe can show
That it’s ok to not know
where the wind will blow
and as the theme will grow
the rest you’ll throw
out and away
one day.

 

Sometimes a bit different (6-3-2017)

Thereafter that day, tomorrow has come
Occasionally happens and his late to a some.
It may just occur when he glanced behind
unexpectedly there’s a pit of a kind.
Yet he marches now vigorously ahead
and it seems as if years have past thus instead
and the same ol’ pit way back then
appears as a dot, vaguely of when.
As he reflects on that same event
a light bulb pops and it’s clear what it meant.
Though it seems rather different in form
how that person, fast as a storm,
walks nowadays in a pace not alike
forever a martyr riding his bike.
Over one pit he skips, on another he stumbles
investigating his life as he mumbles.
Shares with those who invite
how the pit should be crossed from the right.
Since he’s resilient for bruise
honestly, just adapting his cruise,
and as the story he tells
one’s digging a pit of all hells.
However, for now this story will end,
he goes out looking to improve life’s at hand.

27-2-2017

לעיתים קצת אחרת
היום שאחרי, מחר הגיע מהר
קורה לעיתים והוא נוטה לאחר
ייתכן וזה מתרחש כשאני מביט לאחור
ולפתע מאחוריי נפער לו כך בור
אך אני כבר צועד לי נמרץ לפנים
ונדמה שחלפו אך כבר כמה שנים
ואותו בור שנפער לו אי אז
נראה כנקודה במרחב המרומז
ובעודי מהרהר על אותה חוויה
נופל אסימון ויוצר הוויה
שנראית כה שונה, כה אחרת
איך אותה דמות ממהרת
הולכת היום בקצב שונה
אך תמיד בדמות קדוש מעונה
שעל בור אחד מדלג ובאחר מועד
וכך את פרטי חייו מתעד
מספר לכל מי שמזמין
איך את הבור עוקפים מימין
כי חבלות מסוגל הוא לשאת
מסתגל לאיטו לזו האמת
ובעודו את הסיפור מספר
מישהו בור נוסף כבר חופר
אך לפרק זמן זה, ייתם הסיפור
יוצא הוא החוצה לחפש עוד שיפור.

 

Mind Demotion (13-8-2016; 16:30 Amsterdam)

Busy, busy, busy,
that is not always easy.
Not moving towards…
nor awaiting rewards.
Simple, complex, simple
It’s been reduced to a pimple.
But it is still there.
It is going nowhere.
Talking, talking, talking…
It’s repeatedly been mocking
of the simplest of a sound
that is so deeply profound.
So talk, talk, talk,
you no longer walk.
You no longer choose.
You no longer abuse.
It is all about form
and you crawl like a worm.
But you’re powerless now
and you’re still asking, how?
The answer was never yours
and you knew that, of course.
However, you still make a shot
though you’re not
here for that,
though you wore on that hat.
Well, helpless and incompetent we are.
You realised you are not the star.
Now it’s in the hands of a growling machine,
and you are demoted to research in between.

 

Man Plan
Make a plan
Be a man
Forget your dream
and wipe that cream
Grow up
Stand up
for your belief
despite the grief
Get a hold of yourself!
Know yourself!
Show yourself!
Don’t sell yourself
for free!
put a tag
on your own bag
Find a wife
and live your life
Study, be educated, learn
So you can always earn
enough to make it through
and one day you’ll find it’s true
that you know shit
but you know it all,
and what it takes to hit a wall.

Child Simply Play
Child play, go along,
you haven’t done a bit of wrong.
Child play, go alone,
learn to balance on your own.
Child play, turn astray,
fail miserably if it may.
Don’t join the adults’ game,
where it is all about the fame.
Don’t adopt the adults’ shame,
when they get lost about the aim.
Do you know yourself? Really? True?
Don’t give a reason why you’re blue.
Be like the colour of the sky,
there is no need to reason why.
You know, just let it be.
Do’s and Don’ts are not for me.
You can ignore all what I say,
and maybe, Simply Play.

Bring me back to the hole

I was born into this world
so tiny and all curled
to forget everything I’ve ever known,
out of a washing machine I was thrown.
Helpless and fatigued,
hungry yet intrigued.
“Open your eyes, little boy!”,
exchanged hands as a toy.
I can’t return.
It has to burn.
Stunning light, “Bring my hole back!”
“Don’t grab me as a kitten in the neck!”
I know nothing, I thought I knew.
New experience, I have no clue.
Who is who or what is what,
if it’s cold or if it’s hot.
I was born to re-live it all,
the pain the pleasure, big or small.

Silent Dance?
When I dance the silence is.
They started speaking, broke the ease.
I keep on moving and shut up,
too much talking could spill my cup.
Wait, be patient with spoken words
as they’re invited they’ll cut like swords.
But we are accepting abysmal noise
instead of teaching our own boys
to be quiet and respond,
to break the bond.
With what we know,
we cannot grow.
Abandon all that hustle.
Go build a castle
in the sand
upon the land
and watch, observe, just look,
how the wave just took
what you have known
while the wind has blown
the old little last old grain
at the precise moment you felt pain.
When you dance the silence is.
The words are not to please,
you or me or them.
Dear Sir or Ma’am.

My Truth Alone

All we try is how to learn
how to earn
How to burn
everything in it’s turn
Forget all that’s true
new truth to brew
Mix and stir and taste
How I create my own waste
My self-created trash
is better than a mash
of what others stuff in me
as I pretend to be
so close to them
having no stem
of my own
alone.

Last Chord

I’m done writing, the words are gone
started playing, the sounds are on
one language replaces another
she chooses, I don’t bother
When to begin and when to end
how to direct life’s demand
Dramatic finale, let the crowd be dared
I face no challenge, I am never scared.
Just let me later sleep
on my tongue the pill please keep.

היא

פוגש בחורה מבוגרת
אני אוהב להרגיש קצת אחרת
ילד קטן, בעולם של גדולים
מנסה להבין, אבל יש הבדלים
“אתה לא תבין, אתה עוד לא בגיל”
בעוד כמה שנים הכל יהיה כרגיל
אני אמשיך לנסות לכרסם את הפער
להיות בוגר אחראי, חד כמו תער
נטול כבר תמימות, טיפה יגע
והיא אותי תמשיך לשגע

She

I meet an older lady
I like to feel the difference, baby
a little boy in a grownups world
Trying to comprehend, but I misunderstand
“You can’t figure it out, you’re not in that age!”
In a few years we’ll be on the same page
I’ll try and bite through the gap
Responsible adult, blade sharp a chap
that is not so naive, a bit worn out
and she’ll continue to drive me about…

Vague yet Clear

A cloud of smoke, yet vague.
A smile hidden behind.
A blond hair, the lips.
“I don’t want to commit”, she said.
Flustered as I was…
Cluster of emotions…
“Can you keep the window open?”
“I need a bit of air”
“Sure.” She opened quickly.
As I left out the door.
Traces of silent footsteps.

שיר לא ארס

ילדתי, כתבתי לך שיר לא ארס
ואותו ההרס הציף את גופי.
ושצף וקצף כל נים וכל עורק.
והייתי מסוגל לו, ילדתי.
ואותך לא ידעתי. על מה ולמה?
ואת עור הנחש לא שלי, השלתי.
ונגליתי עירום וערייה, ילדתי.
ואת באת כביום היוולדך,
עירומה, לבושה עור מכף רגל ועד ראש.
אז נשמתי לרווחה, ושיר הערש,
אותו שיר, הנחתי בצד.
אין בו צורך יותר
כדי להרדים…
לא אותי, לא אותך.
חיים אנחנו.

———————–

טרם ילדה

שיר טרם ילדה שעוד לא יסופר
וכבר נודע לו בכל הכפר.
ואנשים היו לוחשים בוחשים
כלאדם וחווה היו נחשים.
וקני הסוף זימרו בלי סוף
על טרם ילדה, עטורת המחשוף
כי לאן שתלך, וכל מקום בו הייתה
שם צייצו ציפורים, הַכְּצַעֲקָתָהּ?
והיא בטרם, כמעט, רק עוד לא…
וכך התהוותה דמותה אל מולו.

——————

YOU

I have no girl, I have no daughter.
I have you.
And you are not to be conceived.
Not by any paradigm nor by any belief.
And you come to me, and touch me.
“Father, you shall name me.”
And I named you – You.
As for me you are you.
“Father, what am I?”
I shall not be able to answer You.
You, shall find and lose it.
again and again.
“Then, Father, who are you?”
For you, I am also you.

And for me?

כובד השיריון -9-1-2016

הייתי משתף אתכם בכאב שלי
אילו יכולתי לתת לכם לחדור מבעד לשיריון שלי
אך את השיריון הזה לא הצלחתי להשיל
ובעודכם מתקרבים וצוחקים
את השיריון שלי אתם חווים
וכשאסיר את השיריון
גם את הכאב תראו
ואז, או רק אז, אוכל לצחוק
כי השיריון כבד עליי

——

Armour’s weight

I would have shared my pain with you
had I been able to allow you to penetrate my armour.
But this armour have I failed to shed
and as you nearing by and laughing,
my armour you are sensing,
as I remove my armour
the pain you shall see.
And then, oh only then, could I be laughing
for that armour is heavy on my chest.

תהומות
אוגוסט 2015
אבא עומד מולי,
אני עומד מולה.
ניצבים בינינו…
תהומות.
מתבונן לתהום,
מרים ראשי.
הוא ניצב שם,
כמו חיכה לי.
תהומות.
ניצבים בינינו,
אין שם שום חומה.
שחור ואפל ובלתי ידוע.
כל כך מסקרן,
והיא ניצבת מולי.
מחייכת.
אני מחייך חזרה,
נטול כוחות.
שמחה ועצב אינם מנת חלקי.
תחושותיי קהו, אובדן חושים.
הוא והיא ניצבים מולי.
תהומות.
נפערו כבר משנים עברו.
ממתין בסבלנות שהתהום תסגר,
אין לי כוח לדלג מעל התהום.
אני חושש לקפוץ. לצלול פנימה.
כבר עשיתי זאת בעבר.
בסוף התהום מחכה הקרקע.
אחרי שנוחתים, ניצבת שם תהום נוספת.
היא ניצבת מולי.
תהומות.
הוא ניצב מולי.
וביניהם…. ביניהם…
כבר הייתי כאן.
כבר ניצבתי על אותה הקרקע.
כבר התבוננתי לתוך התהום.
זוהי התהום שלי.
איני מכיר אותה והיא אינה אותי,
ואני מביט שוב מטה.
שחור משחור.
היא עדיין ניצבת מולי.
הוא מתבונן בי.
אני ניצב מולו ומולה.
כוחי תש.
אך עדיין עומד אני על רגליי.
תהומות.
לפתע אני חש בתהום ראשי.
הוא והיא ניצבים שם.
קר, חשוך ובלתי ידוע.
אך עם זאת אין פחד.
הוא ניצב מולה,
היא ניצבת מולו.
אני מתבונן.
תהומות.
מרים ראשי והתהום נסגרת.
תהומות.
ניצב מולה, ניצב מולו.
תהומות.
היא כבר מאחוריי.
תהומות.
הוא כבר אינו איתי.
תהומות.
אור מאיר את דרכי בעודי פוסע בשלווה קדימה.
תהומות.
אין שם תהום במקום בו הייתה.
אני פוסע שוב ומופתע לגלות…
תהומות.
טביעות
כמו גל היא הגיעה.
כמו גל היא הלכה.
נשארתי לעמוד על החול
כפות הרגליים מטביעות חותמן
מביט אל רגליי
התבנית כה מוכרת
הסתובבתי לאחור
פניתי ללכת
צעד ראשון
החול החל קורס על טביעת הרגל
מכסה אותה אט אט
צעד שני
אותה תבנית, טביעה מתמוססת
חש את הגל הבא מאחוריי
שוטף את טביעותיי הישנות
החול אינו זוכר
טביעות ותבניות.
כל יום הוא…

10-2-2016

חגוג כאילו כל יום הוא יום הולדתך.
כנולד היית כל יום מחדש.
סליחה, לא כל יום.
כל רגע.
ובקבלך דבר מה מאוהביך, בכל רגע,
הרי אתה נולד.
ולכן כל רגע הוא קסום.
הערך כל נשימה.
והודה.
לך בראשית.
ושנית לאוהביך.
ושלישית, לשונאיך.
ולעיתים הפוך את הסדר.
והפכהו שוב.
כי אתה, ואוהביך ושונאיך אחד הם.

Every day is…

Celebrate as if each day is your birth day.
As you were born each day anew.
Sorry, not each day.
Each moment.
and upon receiving each from those who love you, at each moment,
thou you are born.
therefore, each moment is magical.
Appreciate each breath.
And thank.
To yourself, at first.
and Secondly to those who love you,
and thirdly, to those who hate you.
and at times reverse the order.
and reverse again.
For you, those who love and hate you are none but one.

ימים של שלום

(2013)

אפשר, כדאי, רצוי, מותר
הולכים ביחד בכיכר
נאלמים דום למשמע צופר
בעת השקט המופר
לא משמיעים הגיג, ולא נוטרים טינה
רק מחפשים את הפינה
לטמון ראשם בחול, עד יעבור הזעם
ולהציץ שנית עת יחלוף הרעם
כי הימים, ימי שנאה ופחד
ושוחרי שלום אינם הולכים ביחד
כל אחד על הכורסא יושב
שולף לו שיר על המחשב

THE STREET
————–
Hesitate a bit to be all alone, strawling slowly
start another morning longing truely
with one step and another unfolds the feeling
the hectic streets dissolve the shame
things are perceived differently
on a late breakfast
daily routine of people, curiosity increases
a woman with a black burned pot breaks eggs
different places make me happy
where was the embarrassment?
It’s time to act!

הרחוב

קצת מהסס להיות לבד, פוסע לאיטי
מתחיל עוד בוקר בגעגוע אמיתי
עם צעד ועוד צעד נפרמת התחושה
הרחובות הסואנים ממיסים את הבושה
אפשר לראות דברים אחרת
על ארוחת בוקר מאוחרת
יום יום של אנשים, הסקרנות גוברת
אישה עם סיר מפוחם ביצים שוברת
מקומות שונים מסבים לי אושר
איפה היתה המבוכה?
הגיעה שעת הכושר


—————————————————-

*** עמוד ריק ***

עמוד ריק, כך באמצע החיים
לא נעשו שום שינויים
לא קרה דבר מיוחד
לא פגשתי אף אחד
שצייר לי ציור ומילא את הדף
שעכשיו מתנוסס מעל המדף


Blank

a blank page, in the middle of life
no changes made, no need for strife
nothing special happened
have not held a hand
that sketched me a drawing on a that page
that now hangs on the shelf towards old age

ריקנות

יש אנשים יושבים על ספסל
כך באמצע הבניין, עסוקים בכל מיני
מי יודע מה ולמה, מה מוביל אותם?
הם מסתכלים בתוך מכשיר
נבלעים לתוך עולם של ריקנות
מתוך אותה הריקנות, נפתחת
הרגשה של שייכות, אני בפנים.
אוהבים אותי, רוצים אותי
אין לי רגע דל.
הריקנות יודעת טוב מאוד
ליצור מסך של ערפל
צריך עורמה, הרבה חוכמה
רצון וגם תבונה
להתגבר על הגברת החמקמקה
אל תחשוב שזה פשוט
ישנן דרכים קשות
אל תוותר, תפקח עיניים
אולי בעצם תעצום אותן
תריח, תגע, יש עוד חושים
אל תברח לאותה אחת
שלא לוקחת כסף
אבל לוקחת יותר מזה
לוקחת נשמות.
בעצם מה אני יודע?
שתה עוד כוס קפה.

Emptiness

There are people sitting on a bench
just like that in the middle of the building, busy in all sorts…
who knows what and why, what drives them?
sucked into a world of emptiness
from it, unfolds
a feeling
of belonging, I am in.
I am being loved, they want me
I have no dull moment.
The emptiness knows very well
to create a fog
one needs guile, lots of wisdom
will and sense
to overcome the slippery lady
do not think it is that simple
there are tough ways
do not give up, open your eyes
in a second thought, keep them closed
smell, touch, there are more senses
do not run away to the same lady
that does not charge
but charges more than that
charges souls.
Well, what do I know?
Have another cup of coffee

 ———————–

13.11.2011

מחליט להתחיל לכתוב.

דווקא אחרי לילה של שתייה, לא מרובה, אבל מאפיינת.

פעם ראשונה שאני מתיישב מול המחשב, מול מכונת הדפים. רגרסיה של אבולוציה.

כמה פילוסופיה, כמה פסיכולוגיה, כמה תאולוגיה רצו להן בשעות האחרונות.

מעבר בין שיחה עם חבר על נושאים שברומו של עולם – מי החליט מה הם נושאים ברומו של עולם ומה הם לא? לפעמים זהו נושא לדיון בפני עצמו.

מאזין ליהודים – מחזיר את עצמי לגיל 16. לא באמת 16 – רק האוזן מרגישה את זה ברמה קטנה.

העיניים נעצמות, הפה ייבש. שותה קצת מים, מקשיב לסטריאו. כמה אהבתי את הסטריאו הזה. לא המערכת, לא המוזיקה. פשוט היהודים. מי אמר שרק אנשים לובשי שחורים (שאינם חרדים) יכולים להקשיב לזה.

לא מקשיב למילים. בשעה 4:30 לפנות בוקר, המילים לא משחקות תפקיד. רק האווירה, רק התחושה. הריח הלך לאיבוד בין ענני העשן של הברים, מהסיגריות של אנשים, המחפשים אנשים שידליקו להם את הסיגריה במקום להדליק את השיחה.

האש והעשן מחליפים את המילה והמשפט – את התרבות, את השיחה. כנראה שאין מה לעשות – פערי גילאים, פערי תרבויות, פערי מינים – כל הזמן… הפערים מפרידים בינינו.

כך נגמר הערב הראשון.

הערב הראשון המסמל את החופש הוודאי. החופש שיכול להתרחש רק מתוך שחרור מוחלט. מתוך אובדן חושים. מתוך חולשה. מתוך חוזקה.

 —–
Decide to start writing.
Actually after a night of drinks, not much, but typical.How much philosophy, how much psychology, how much theology have been running around the past few hours.Moving between conversations with a friend on most important worldly subjects – who decided what are they and what are they not? at times this is a discussion on itself.I listen to the Jews (the band) – bring myself back to age 16. Not really 16, just feels like it, in a small scale.Eyes get closed, the mouth is dry. Drinking some water, listening to the stereo. How much I loved that stereo. Not the machine, not the music. Simply the band. Who said that only black clothes type of people (who are not orthodox) can listen to it.

I don’t listen to the words. At 4:30 when morning rises, the words don’t play a role. Only the atmosphere, only the sensation. The smell has gotten lost among the bars smoked clouds, from people’s cigarettes, who are looking for people who would light their cigarette instead of lighting the conversation.

So ends the first night.

The first night that symbolized that ultimate freedom. The freedom that can happen only from utter liberation. Out of loss of senses. Out of weakness. Out of Strength.

Tangled Rope

Words get tangled
too much has been said
no tears are expressed
a dance, a smile, a touch
I could not shed a tear
the fire stopped burning
under the fire, you could see the cracked earth
and from a crack I noticed a plant, growing
above it, the burnt earth was black
and the green plant burst through it
it bear no longer flowers
it was just a simple yet strong plant
the wind could blow
but there was no flowers to blow away
the roots slowly grew deep and deep
as the roots grew below
the black earth turned brown
it was not for the tears
it was for the touch
I did not look anymore for colours
I closed my eyes
feeling the plant with my hands
the skin, the leaves
how deep rooted is it? I wonder.
I felt flowers brought the passion
but the plant itself needed no flowers
There was simplicity und acceptance
that it would bear no flowers.
Still it grows and grows.

Home
Standing, moving, changing,
we walk alone to see.
If there is a place to play
where a child has been forgotten.
and through the cold pavements,
a crack expands and bursts.
It pushes us aside,
don’t let the child enter,
into deserted land.
And so the child wanders,
turns his back on laughter,
grows up and frowns,
he looks for love
and in a sad face
return home.